כך שגור בפיהם של חכמי יבנה: 'אני בריה וחברי בריה. אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו' - מפורסם הוא שביבנה היה ישיבה גדולה מחכמים וסופרים. עם כל זה לא היה להם גאווה וגסות הרוח להחזיק טובה לעצמן על שבחרו באומנות התורה. ולא היה להם בזוי עמי ארצות, כמו שבעוונות רואים אנו בדורנו, במלמד תינוקות, שמתייהר על עמו כמו מורה הוראה וכמו נשיא ואב בית דין של זמנים הקדמונים. על זה אמרו: אנו מוצאים שאומנות תורתנו הוא חשוב יותר מאומנות עובדי אדמה בשדות ובכרמים; עם כל זה אנו משבחים טרחתם ועבודתם כמו עבודתנו, לפי שהם משכימים למלאכתם כמו שעושים אנחנו. ואין לנו כמו חכמים להתגדר באומנותם, כמו שהם אינם יכולים להתגדר במלאכתנו. ואם תאמרו שיש להם גרעון לפי שאין להם זמן להתעסק בתורה - אין זה גנאי, לפי שאם הם עוסקים מעט בתורה, לפי שאינם יודעים ללמוד או מפני שאין להם פנאי, הם מועילים לבני האדם בפרי מלאכתם, שאם אין זרע לזורע ולחם לאוכל, החכמים שביבנה מתים ברעב. אם כן הבעל מלאכה בשדה הוא יסוד התורה וכמי שמתעסק בה.