'ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני' - שבחולי מקור וחום, אין לברך ברכת הגומל, שהכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, שכתוב: 'צנים פחים בדרך עיקש, שומר נפשו ירחק מהם'. וגם צריך להמתין עד שיעברו ימים רבים ויתרפא לגמרי ואחר כך יברך. ... וזהו שאמר: 'ואמרת ביום ההוא' - דווקא, ביום שתנצל מן הצרה או שתקום ממשכבך ותצא לשוק, 'ביום ההוא' תאמר 'אודך ה'' ותברך ברכת הגומל, על דרך שהוכיחו בגמרא משכתוב: 'יודו לה' חסדו' לברכת הגומל. וזהו הטעם: יען כי החולי, אשר היה עלי, לא הסבתי אותה אני עלי, אלא בא לי בידי שמים דווקא. וזהו שכתוב: 'כי אנפת בי' - אתה בעצמך, ומה שאברך את ה' 'ביום ההוא' - מדובר שכאשר 'ישוב אפך ותנחמני. הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד' - שמא יחזור החולי לאיתנו הראשון, חס ושלום. מה שאין כן אם היה חולי שהבאתי אותו עלי, כגון מנזקי קור וחום לא הייתי יכול לברך הגומל, שצריך להמתין עד עבור כמה ימים כנזכר. ודייק.