בטרם עלותי לארץ ישראל מבוסניה, ארץ מגורי לפנים, לא ידעתי פירושה של ההגדרה "יהודי המזרח", אם כי הנני ספרדי מלידה, אף גודלתי בסביבה מרובת אוכלוסים יהודים, שרב בה היסוד הספרדי, השאנן והשלו, על האשכנזי, התוסס והקודח. אלה עם אלה, דיברו ביניהם על פי רוב שפה אחת, ובנוסח ובסידור משותף ערכו תפילותיהם לאל מרום. לעתים רחוקות, קלטה אוזני איזה ניב והגה, על דבר ההבדל במנהגים שבין יהודים ליהודים, הבדל שיסודו בהרגלים ומסורות בלבד, אשר בשום פנים אינם עשויים כדי להרחיק ולפלג.
רק בבואי לירושלים הקדושה, שלפני כך דימיתיה וחזיתיה, בעיני רוחי, כמקום הנועד לקיבוץ גלויות וטשטושן, התפכחתי משכרוני הנעים, ותמימותי הילדותית חוללה. רגע עמדתי כנדהם על יד הכותל, זו מצבת הקלון לעם ישראל, ולפתע פני התעוותו והתכרכמו מבושת, וליבי בי המה בהתהלכי אחר כך ברחובות העיר, נתגלתה לפני המציאות היהודית בעצם כיעורה, ואדע כי עמי האומלל קרוע ושסוע לגזרים, שבט שבט ודגלו, משפחה משפחה ומכונה, מנהגיה, מסורותיה ושאיפותיה.