והנה יש לחקור, במה שמוסכם עלינו: 'המבזבז, אל יבזבז יותר מחומש', ואם כן בשלוחים הסובבים אל ערי חוץ לארץ, לקבץ על הגבאות משום ישוב ארץ ישראל, אם רשאים לתן המתנדבים בעם יותר מחומש או ולא. ומסתבר שיכולים לתן. ... ומעשה ברבי ביהושע בן חנניה, שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים, הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: 'מי נתן למשיסה יעקב, וישראל לבוזזים'. ענה אותו תינוק ואמר: 'הלא ה' זו חטאנו לו'. העבודה, איני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים. וכתבו התוספות, שאף על גב, שאין פודם השבויים יותר מכדי דמיהם, כאשר יש סכנה - שונה. גם כן משום שמופלג בחכמה היה. יעויין שם. וגם כאן שני טעמים ישנם: סכנת הגויים החטאים בנפשותם, ותלמוד תורה, היושבים בה מופלגים בחכמה, 'כי מציון תצא תורה'. ונוסף על זה ישוב ארץ ישראל, שוודאי אין לומר: 'המבזבז אל יבזבז יותר מחומש'. ואל זה אביט, מה שכתוב בפרשת ראה: 'כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' א-לוהיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו'. והוא אומרו: 'כי יהיה בך אביון' - כלומר, עניי עירך, וזהו: 'באחד שעריך'. ויש גם כן 'בארצך אשר ה' א-לוהיך נותן לך' - כלומר לצורך קיום ישוב ארץ הקדושה, שהשלוחים יוצאים תדיר, 'לא תאמץ ולא תקפוץ מאחיך האביון' - כלומר מסיבת אחיך האביון האמור לעיל, שהוא עניי עירך שקודמים. 'כי פתוח תפתח'. ולא רק זה, אלא 'והעבט תעביטנו די מחסורו'. ולא אמרו בזה: 'המבזבז אל יבזבז יותר מחומש'.