והנרצה בזה בסודו הנכמס היא על זו: שש אלפי שנים יהיה העולם ובאחד חרוב, ובאה ההודאה לזה בשמיטה: 'שש שנים תזרע שדך ובשביעית שבת שבתון לה''. אם להורות על שעבר וחידוש העולם כי 'ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש', ואם על לעתיד לבוא שיהיה שבת לה', עולם שכולו שבת. ולפי הכתוב שכל הכופר בה כופר במעשה בראשית ובעולם הבא. באופן ששני טעמים נמצא בשמיטה - אם לשעבר ואם לעתיד, שהוא היה הווה ויהיה, ה' למלך על כל הארץ יתברך שמו לעד. ואפשר שלזה כיון רש"י זיכרונו לברכה במה שכתב: כדי שתדעו שהארץ שלי, ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם, ותשכחו עול מלכותו עד כאן. והרב מוהראנ"ח נרגש מלשון זה יש, והנראה לי רש"י זכרונו לברכה רצה לרמוז וללמדנו שלא בשעת השמיטה בלבד הוא עוונם וחטאתם על עברם מצוותו יתברך, שצווה להם לשבות, אלא שכיוון שלא שמרו שנת השמיטה יוצא שישכחו את ה' א-לוהי אבותם. וכל השנים בכללם יהיו בחטאם, ותהי עינם על עצמותם מצד שכיחת עול מלכותו, אם לשעבר ואם לעתיד וכדעת הרמב"ן זיכרונו לברכה. וכבר נודע שגלות בבל שבעים שנה הוא לשבות הארץ את שבתותיה, וכמו שכתב רש"י שם ביחזקאל שבת"ל שנה שחטאו, וכמו שמנאם שם באורך, יש שבעים מהם מקודשים של שמיטה, שלא שמטום ישראל לפיכך גלו שבעים שנה לקיים אז תרצה הארץ את שבתותיה והוא שכתוב בסוף דיבור המתחיל למלאת דבר ה' בפי ירמיה 'עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה' - שבתה למילת שבעים שנה, עד כאן.