'בצדקה תכונני רחקי מעושק כי לא תיראי וממחתה כי לא תקרב אליו'. - כי הנה ראינו, בעוונותינו הרבים, מעשה בכל יום, מה שמביא יצר לב האדם באדם רע לו, ולבו יקבוץ און לו, ובפיו ובשפתיו ידבר כי ידיו רק לו במתנות ידו, ויום יום יחלק שלל לעניים האביונים, ולא כל העתים שוות, וכעת הן קצרה ידו מפדות, ויוקר השערים עשר ידות, ואם יוסיף עוד על זאת, הנה העת ילך ויחסר עד ככר לחם, פן יהיה נשבר ונחפר ואין רואה, ה' יצילנו. ויען וביען על זה אמרתי בעוניי דרך רמז בפסוק זה: 'בצדקה תכונני' - על דרך מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אם ראה אדם מעותיו מצומצמים ונחסרים - יעשה מהם צדקה', ובזה 'בצדקה תכונני' - שעל ידי זכות הצדקה יכונו מחסור ממונך. וזהו שסיים: 'רחקי מעושק' - רצונו לומר: גם כן שיטהר לבו ורעיונו, שהיה מחשב שהעניים היו כמו שעושקים ממונו, וירחיק מדעתו כל זה, ופן בנתינת הצדקה יחסרון מזונותיו 'כי לא תיראי', ופן הזמן יהפוך עליו על היום 'וממחתה' - בזכות הצדקה 'כי לא תקרב' -וודאי לא תקרב אליך כאומרם זיכרונם לברכה: 'אין אדם מעני מן הצדקה'.