'אל יפטר אדם מחברו, אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו'. עד כאן. - הנה יש לדקדק למה תפס בלשון שלילה, 'אל יפטר', שמה חיוב יש בזה. גם למה תפס לשון 'יפטר', ולא אמר 'ייפרד', שכן צריך לומר. משאמר חברו שלשון 'יפטר' - משמע שהאחרים מושלים עליו, והוא נפטר מהם, כמו 'כשהיו רבנן נפטרים מלפני רבותיהם', וכן הוא לשון 'פטור' - שהוא פטור מהחיוב שעליו. ואם כן מהו החיוב שחייב לחברו עד שנפטר ממנו? גם מהו לשון 'דבר', והיה יכול לומר 'אלא מהלכה'. גם למה 'מתוך כך זוכרהו', ומי הוא הזוכר למי? ואפשר להקדים במה שיש לשאול לפי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'כל מה שאומר לך בעל הבית עשה חוץ מצא' - שהפשט אם יאמר בעל הבית לאורח: 'צא מביתי' לא ישמע לו. אבל אם האורח רוצה לצאת, והבעל הבית אומר לו דווקא שישב, מה יעשה האורח? - אם מחויב לשמוע לו או לאו. והנראה שחייב האורח לשמוע לבעל הבית ליישב ואל יצא, כפי שנשמע לשון 'חוץ מצא' שאומר בעל הבית לאורח, אבל אם אומר לו שב והתעכב, חייב לשמוע לו. והנה דרך העולם שהאורח מתאכסן אצל בעל הבית שהוא חברו, שאין אדם מוצא קורת רוח אלא מבני גילו, ואם כן הרי לפי זה שהוא חברו ועם כל זה מושל עליו, ולא יוכל לצאת בלתי רשותו, ובוודאי שאם מעכבו איזה זמן מה אצלו, וודאי שיש אהבה עזה אליו. ולכן אמר: 'אל יפטר אדם מחברו', בלשון שלילה, שמחויב לשמוע לו. אל יצא האורח מבית בעל הבית חברו עד שיאמר לו 'לך'. וזהו 'מתוך דבר הלכה', רצונו לומר דווקא בשעה שאמר לו עניין ההליכה שלו, אימתי ילך ובאיזה אופן ילך. וזהו 'שמתוך כך זוכרהו', שמתוך שידע האורח אהבת בעל הבית אליו, אזי תמיד יזכרהו ויזכור אהבתו.