מלא לבי רחמים עליהן, נכמרו רחמיי אגב אונסן, ולא אניח ראשי על הכר עד שאהפוך בזכותן, ולא אשקוט עד יצא כנוגה כוח ההיתר שלהתיר תגרתן, כבלי עיגוניהן ... כל העם רואים כי דרך זו מלך, להתיר צרורה ... הלכו בו כל חכמי לב שופטים בארץ, סמוכים מהתורה כן הם ישישו כי ימצאו פתח תקווה ושנו תקנתה, להוציא ממסגר העיגון אשה קשת רוח, כאוות נפשה שאפה קב ותפלות, או חברותא או מוות. וזאת התורה אשר שם הרמב"ם לפני בני ישראל בתשובותיו, כל אלו הדברים חוזרים לעיקר אחר והוא, שאין מדקדקים בעדות אשה, וכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלו, לא יפה הוא עושה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו. שעיקר תקנתם - באשה הקלו משום עיגון אשה.