מה שהביא ראיה מדברי מהרש"א - אין ראיה, שאף שבתפילה מותר לרנן ולשמוח, אף בזמן הגלות, אבל לשנות נגינת הכתובים, לעשותן כמין זמר אחר - אסור, שנראה כמשמש בדברים הנאמרים ברוח הקודש לשיר בהם בקול נעים, שרוצה ומתאווה ככינור הזה, שמהפכים אותו לכמה מיני ניגונים, והינו זילות לדבר שבקדושה, להשתמש בו ככינור הזה שמתהפך לכמה גוונים. ושם במסכת גיטין, לעניין הניגון עצמו, שאסור לנגן בזמן הגלות מפני החורבן, מדובר. ומלמדנו מהרש"א שמותר לנגן בתפילה בהילולים ושבחים שמסדרים לה' בתפילה. וכאן לא מדין חורבן נגעו בה, אלא מדין שינוי, שאסור לשנות ניגון קריאתם, אפילו בזמן שבית המקדש קיים או בבית הכנסת משום זילות. ... ופירש מהרש"א זיכרונו לברכה, שנקט 'שיר השירים' מפני שמדבר כמשל ומליצה, יחשוב המשורר, כלומר כיוון שמדבר במשל יחשוב המשורר לעשותו כמין זמר ושיר של חול, ואינו אלא קודש קודשים. אבל שאר התורה שיודעים כל העולם שהיא קודש, אך בשנותו את טעמו וניגונו, לא יחשוב המשורר לעשותו כמין זמר של חול, כיוון שרואה בו ומבין בלשונו שהוא קודש, לעולם ינהג בו כקודש, ואחריהם נמשכו כל העולם ונוהגים כמותם.