אל ירע ליבו בבוא עתו, כי הלא ידע מאז שעמד על דעתו, כי לא יחיה לעד, וצריך היה להבין זאת ולהטמיע זה ברצונו, וכל שכן שהוא רק מחליף עולם בעולם, וחיים חדשים ממעלה גדולה יותר באים במקומם, ועוד יתענג ויזכה לחזות בזיו השכינה וכיסא הכבוד, וישמח לעד. וכבר כתב הרמב"ם: הבוכה על מתו יותר מדאי, הרי זה טיפש, כי הוא בוכה על מנהגו של העולם. וידיעת דבר זה היא חלק מחכמת האדם, כי האדם לא מת מיתת חידלון, חס ושלום, ואינו אלא שינה עמוקה כתפילתנו: 'ומקיים אמונתו לישני עפר'. היינו שיחוש האמונה והתקווה להתעורר, גם אם הוא כבר ישן בבטן האדמה, וכמו בחיים חיותינו, נותנים דעתנו כי נשוב ונחיה, גם האדם במותו יחוש גם זאת התקווה. כי האדם לא מת, ורק חליפת העור שלו נקברת.