'וימלאו את כליהם בר, ולהשיב את כספיהם איש אל שקו, ולתת להם' - כלומר שכשישראל עושים צדקה, זה עם זה, באחד משני אופנים הללו: דהיינו או ש'ימלאו את כליהם בר בארץ' - שהיא פת אפויה, על דרך 'יהי פיסת בר בארץ', שהיא פת אפויה וגלוסקאות, שאין בהם טורח לעניים כלל. או 'ולהשיב כספיהם איש אל שקו ולתת להם' - ... דהיינו שאינו נותן הצדקה מידו ליד העני, שיודע למי נותנה וגם העני יודע ממי נוטלה, אלא נותן הצדקה על ידי הגבאי, שבאופן זה שייך לומר לשון השבה, שמה שלקח הגבאי מיד בעל הבית לתן לעני, הוא חוזר ומשיבו לעני, והיינו 'ולתת להם' - לעניים ... אז באופן כזה דווקא שעושה צדקה באחת משתי דרכים הללו כנזכר, מובטח הוא להיות לו צידה לדרך. דווקא 'צידה לדרך', וכלומר שבזכות צדקה כזו באחד משני אופנים האמורים דווקא, הוא שהיא לו מגן וצינה 'וגם צידה לדרך', שהקדוש ברוך הוא מצילו מנשיכת הנחש ושפיפון הנמצאים עלי דרך, וכמו שכתב 'יהי דן נחש עלי דר ושפיפון עלי אורח', שממיתים את האדם במיתה משונה, בין בהיותו הולך בדרך ובין בהיותו בבית. וכמו שאמרו בגמרא, ואיזוהי שמצלת ממיתה משונה, נותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה. וגם כמעשה של בתו של רבי עקיבא, שאף שנתנה צדקה ליד אותו העני שקרא על השער, שהעני יודע ממי שנטלה ממנה והיא גם היא ידעה למי נתנה, מכל מקום כיוון שמה שנתנה לאותו עני שקרא על השער היה מהחלק שנתנו לה, שהיה מאכל מוכן ומזומן, הגן עליה להצילה מנשיכת הנחש שממית את האדם במיתה משונה.