'מעשה ידיה לבעלה - הכל כמנהג המדינה. מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר ופשתים טווה, ואם היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד'. - על כן ועכשיו שאמר כי זה האיש הנשוי עם האשת חיל, ליבו בה בטוח תמיד, כי בשבילה יתעשר, והון רב יקבץ, 'ושלל לא יחסר'. ומפרש כי הטעם הוא שהאישה הזאת 'גמלתהו טוב ולא רע, כל ימי חייה' - כלומר דחקה עצמה לעשות שלא כדת שאר הנשים, שאף היא הייתה במדינה שדרכן לעשות מלאכה אחת, היא הייתה עושה את כולם, אף שהוא שלא כדין, וזהו 'כל ימי חייה' - בין בהיותה בעיר, שדרכן לעשות כולן, בין הייתה במקום שאין דרך בנות העיר אלא לטוות הצמר, היא עצמה 'דרשה צמר ופשתים' מרצונה הטוב, 'ותעש בחפץ כפיה' וזהו השבח שמשתבח בה בעלה.