משנה שלמה שנינו, סוף פרק ראשון ואחרון: 'אין חולקים את החצר וכולי, ולא את הטרקלין וכולי עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה', ואם בדיני ממונות כך - בדיני נפשות על אחת כמה וכמה, שלא יכולים לחלק לשניים בית-כנסת. ועוד שנינו בסוף: 'ובכתבי הקודש, אף על פי ששניהם רוצים - לא יחלוקו'. ופירש, משום שגנאי הדבר לחותכן. ובנידון שלנו, אין לך גנאי גדול מזה, להחריב ישוב בית-הכנסת, ולהיות למשל עמים, לאמור: ראו היהודים האומללים, ארבע צאן חלוקות נפש, ושניים ושלושה גרגרים, כשני זרזירים, לא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו.
ומה גם עתה, שבעלי בית-הכנסת הישן הם עיקר היישוב מקדם, ולהם ניתנה תחילה עם רשות ההלוואה - רשות בית-הכנסת, אין ספק שהבא בגבולם להסיג ולמנוע אותם ממצוותם, שכופים אותם לשוב להשלים עמהם לעשרה ... אם כן, אין מקום לבעל דין לחלוק ולומר, שיביאו להם מחוץ לעיר כמוהו להשלים, שלא כל שעה מתרחשים אנשים בטלנים, וזה יגרום ביטול תפילה. ובעל הדין גם כן בזה הפחד יושב, ועוד שזה וזה נבול יבול, כי תכבד ההוצאה.