הנביא ירמיה, אומר בצדק: 'אני הגבר ראה עני בשבט עברתו', בראות התלאות, אשר מצאו את בני עמו. שפך מרי שיחו לאמור: 'האספו ונבוא אל הרי המבצר, ונדמה שם כי ה' א-להינו הדמנו, וישקנו מי ראש' ... 'מי יתן ראשי מים, ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה על חללי בת עמי'. כל הפסוקים האלה, נוכל בצדק לקחת אותם במלוא מושגם, על כל המוצאות את אחינו בני ישראל בארצות פזוריהם. כולנו יחד נאספנו פה, גדולים וקטנים, טף ונשים, לעורר בבכי קינים, נהי והגה. נהי על אובדן כמה אלפים מאחינו ברוסיה אוקראינה ופולניה, ארצות החושך, אשר אור רגש האנושי, עוד לא נגה עליהם. אהה. הנה נא הואלתי, ידידי, לתאר לפניכם במושג אמיתי, ובעזר המליצה את המראה הנוראה ההיא, אולם לא אוכל עשוהו, כי דל ורזה אנוכי. לבי חלל בקרבי, מפני השמועות המבהילות ההן, ואין מילה בלשוני, גם אנוכי אזעק מנהמת נפש כירמיה ביללותיו: מבליגיתי עלי יגון' - הנה מבליג הייתי, אם הייתי יכול אך 'עלי לבי דווי'.