קצת בני אדם, שעינם צרה בתלמידי חכמים, הסובבים מעיר לעיר, ובפרט מעניי ארץ ישראל ...
יש מהם ששמענו, שמקמצים וידיהם אסורות מלעשות צדקה, ואומרים תנו להם הקופות כפי הנוגע להם, 'ויבואו הרועים ויגרשום'. ואנו בקיאים בהם, כי בהבליהם יכזבו, כי צדיקים המה, ועושים משפט וצדקה בארץ, וישענו תחת העץ, עץ הדעת טוב ורע, לעשות דינו של זה כיוצא באלו, ממה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה בתלמוד: כי 'עניי ביתך קודמים לעניי עירך, ועניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת', אשר על כן פוטרים עצמם עם דרשות של דופי ופקפוקי מילים. הדברים הללו אשר אין להם שחר, יען כי באמת למי שיש לו דעת דקדוקי עניות המה, כי על כורחך, לא אמרו זה, אלא מעיר לעיר, וממשפחה למשפחה, במחוז אחד עם השונה הקרובה אליהם, שעומדים כולם תחת הנהגת העשירים ההם.
אבל אכסנאי שבא לעיר - יש לו דין כמו בן עיר, כפי הכתוב: 'וחי אחיך עמך' - בעודו 'עמך' הרי הוא 'אחיך'. ומי שיתנהג עמו באכזריות, שלא לתת לו 'מחסורו אשר יחסר לו', זה הכל הבל ורעות רוח. זולת לפי תיקון הקהילות, יש לצדד ולעכב שלא יכבידו על אחד מהקהל, שאינו שלו לעשות שם דירה, אשר לא כדת דירת קבע, אבל לעולם דרך העברה - סברא היא, שכל אחד מישראל יכול לומר: 'תנה לנו לחם ונחיה', ואין חילוק בין בן עיר לשאינו בן עיר, ולפטרו בלא כלום אי אפשר.