'העבט תעביטנו' - אין לי אלא שאין לו ואינו רוצה להתפרנס. אמרה תורה: תן לו דרך הלוואה. יש לו ואינו רוצה להתפרנס, מניין? - תלמוד לומר: 'תעביטנו' מכל מקום'. עד כאן לשון הגמרא.
מכאן משמע עד היכן מגיע חיוב האדם, להיטפל בשביל חברו שלא יינזק וימות. כי אף מי שיש לו ממון, ובטלה דעתו אצל כל אדם, להיות אכזר על נפשו, ולחוס על ממונו הקל, ואינו חס על קיום גופו החמור, מחויבים אנחנו לנהוג עמו כמו 'ענה כסיל כאולתו', ולתת לו ממון לפרנסתו, בכל אופן שיהיה, בין שיש לו ובין שאין לו. ואף שאינו רוצה להתפרנס מאחרים ולא משלו, מפני אהבת הממון או שאין לו ואינו רוצה להתפרנס מאחרים מפני הבושה, לכן בה הכתוב בלשון כפול לומר: 'העבט תעביטנו' - ולהיפרע ממנו לאחר מותו, ממי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו, כי אינו אלא כי הוא נפש רעה ועינו רעה בשלו. ולמי שאין לו ואינו רוצה מפני הבושה, אין נפרעים מהלוואתו כי פותחים בהלוואה ומסיימים בהלוואה.