מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד לפדות הגנב, שאם היה מוצא ממון בהיתר, לא היה גונב.
יהודים הרגילים לגנוב ממון הגוים, ותפסוהו הגוים - פודים אותו כדין מי שלווה מן הגוים, שהרי אינו גונב להכעיס אלא לתיאבון, שאם היה מוצא ממון בהיתר לא היה גונב. ומזה הטעם אפילו הוא רגיל לגנוב ממון של ישראל, ותפסוהו הגוים - פודים אותו. ואפילו לדברי האומרים, שמשומד אוכל נבילות אין ישראל חייבים לפדותו, כאן יש טעם אחר, שהגונבים טועים וסוברים שממון גויים מותר, משום שראה 'ויתר גוים', הלכך אינם נקראים משומדים, וחייבים לפדותם.
הרדב"ז בספרו 'יקר תפארת' כתב שכך השיב בתשובה, ועיין שם, שהוא סבור בדברי הרמב"ם, שאוכל נבילות לתיאבון - חייבים לפדותו, שלא כדעת מרן בדברי הרמב"ם.
חכם סאסי יהונתן הכהן מעתוק, זרע דוד, חלק ג', 'חידושי דינים' שו"ע יורה דעה, דף י"ב ע"א-ב, ירושלים, תרס"ה (1905) מתוך 'החכם היומי'
