יהודי אלמדיד, וכמו כן יהודי מלח, שוקדים על לימוד הספרים הנודעים להם, וכוח הזיכרון של מקצתם הוא גדול משל שאר יהודי תימן, כי אכן מצאנו ביניהם שיודעים לקרוא את סדר השבוע בעל פה בלי ספר, וגם בשאר ספרים הם יודעים בעל פה פרקים או שערים או קטעים שלמים מחוץ לתפילות, ולומדים אותם בינם לבין עצמם, כשהם בכפרי הגויים, בשעה שהם פנויים ממלאכתם. ...
לימוד יסודות התורה והלכותיה על דרך שלמדום אבותיהם, ואם תהיה להם קושיה בהלכה, או ייפלא מהם דבר, או תיפול מחלוקת ביניהם, ישלחו שאלות אל צנעא ויקבלו עליהם דעת חכמיה.
ובעת שהיינו שם, הגישו המחמירים שבהם, והם ההולכים אחרי ספרי הקבלה, את תלונותיהם לפני מארי יוסף, שידון ביניהם ובין אחיהם בעלי הפשט, בעניין סלסולי השערות שהנשים משלשלות מראשן על פניהן לנוי כדרך נשי הקבילים. המחמירים טענו שההתנאות בשיער איסור, ועוד שגלוי השיער חטא גדול, כפי שמתבאר מספר הזוהר הקדוש שהם אומרים עליו שהוא מזמן קדמונינו, והם מייחסים אותו לרבי שמעון בן יוחאי, עליו השלום, שהיה בתקופת המשנה.
ובעלי הפשט השיבו להם ואמרו: מנהג אבותינו תורה, ולא נשנה ממה שירשנו מקדמונינו. והייתה בעניין זה מחלוקת גדולה, עד שהגישו עצומותיהם אל נשיאי הקבילים, אדוני חסותם שישפטו ביניהם, והנשיאים כדרכם עם בני חסותם, לקחו את שני הצדדים אל צנעא, שישפטו ביניהם חכמי יהודי צנעא. והיה הפסק, שמאחר שאין זה דבר המסכן את יסודות הדת, אין איסור למי שסומך על מנהג אבותיו, ואין היתר למי שרוצה להחמיר על עצמו.