מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שצריך שיהיה ליבו שווה עם כולם ללא הבדלי עדות או זרמים.
'כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וזכות הרבים תלוי בו' - מעלה גדולה היא העסק עם הציבור, ואמנם טורח גדול יש בדבר, אך שמחה יש בו. וראיה לדבר מהכתוב בגמרא: 'אין עומדים להתפלל ... אלא מתוך שמחה של מצוה'. וכתב השולחן ערוך: 'העוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה דומה'. - פירוש: לעניין לעמוד מתוכו להתפלל, שגם זו שמחה היא לו, שעוסק בצרכי ציבור'. והוא בכלל 'גמילות חסדים' - הנמנה בין שלושת עמודי העולם. ועל כן אינו נכון להשתמט מלעשות עם הצבור, וכעניין שאמרו בגמרא: 'שמא יאמר הדיין: מה לי בצער הזה, תלמוד לומר: 'ועמכם בדבר משפט'. אך זאת עלינו לדעת, שישנם כמה תנאים הנדרשים מאת העוסק בזה: 'אהבת ישראל' - נלמד מנבואת מיכה שנאמר: 'מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א-לוהיך'. 'אהבת חסד' - עניינה, שיחד עם מפעלו בחלק המעשה, ייתן גם את לבו לצערם של ישראל. ולזה צריך איש אוהב ישראל, שיהיה ליבו שלם עם כולם בשווה, ללא הבדלי עדות או זרמים, כי רק על ידי זה יעשה מלאכת שמים בתוך עם קודש, מתוך רצון עז בשלמות הלב והמעשה, עד כמה שידו מגעת.
חכם שבתי אטון, רוח חכמה, עמ' קצט - ר, הוצאת מכון שיבת ציון שעל יד בוגרי ישיבת ראשית חכמה, ירושלים, תשע"א (2011). מתוך 'החכם היומי'