ביאר הגאון רבי יעקב פיתוסי, מדוע הוצרכו לתנאי של במתן תורה, לפי שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שאין התורה נקנית אלא בחבורה, שנאמר: 'חרב אל הבדים ונואלו'. ודרשו חכמינו זיכרונם לברכה, שתורתם של אלו שלומדים בבדידות נחרבת, והם מטפשים ונואלים. לפיכך היו ישראל חבורת לימוד אחת ומלוכדת בעת מתן תורה. עד כאן לשונו. ונמצא כי מידה האהבה והאחדות בישראל היא הייתה יסוד מוסד לקבלת התורה. וכמה טעמים יקרים נאמרו בזה כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים, בספרם של צדיקים, מפי סופרים ומפי ספרים. האהבה שבין אדם לחברו, 'איש את רעהו יעזורו', וילמדו זה לזה את התורה. כי כך היא המידה, כי אין דברי תורה נקנים אלא על ידי לימוד בחבורה, כאמור. ...
ואפשר כי מטעם זה נתנה התורה בחודש סיון, שמזלו תאומים, להורות שמקבלי התורה עליהם להיות באהבה וחיבה זה עם זה כתאומים הללו, שהם אחים ורעים זה לזה. ואפשר כי מטעם זה גם כן ציווה ה' לעשות שניים כרובים על ארון העדות, הרומז לתורה, שבו היו מונחים לוחות הברית. והיו הכרובים שניים ולא אחד, 'ופניהם איש אל אחיו' - שם רמז ללומדי התורה שצריכים לעסוק בתורה בחבורה, איש את רעהו, ולא ביחיד, ושיהיו אוהבים זה את זה וכל אחד יבקש טובת חברו.