יוסף במעמד הברכות שבירך יעקב את נכדיו, כשראה שאביו שם את ידו הימנית על אפרים הצעיר, רע היה הדבר בעיניו, כי חשש מההשלכות השליליות העלולות לצאת מכך בשל מידת הקנאה. אולם מנשה הגדול עמד בניסיון זה בהצלחה, ושתק ולא אמר כלום ולא עשה כלום, לא באותה שעה ולא אחר כך. דבר זה הוא פרי חינוכו של יוסף, שהשכיל לחנך את בניו למידות טובות, עד שמנשה הבין מעצמו שאין לו כאן מקום לקנאה באחיו כי 'אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא'.
עכשיו מבינים אנו, את מה שנוהגים עם ישראל לברך את הילדים, ובפרט בליל שבת, בנוסח 'ישימך א-לוהים כאפרים וכמנשה', כי אין לך ברכה גדולה מזו, שלעולם לא יקנאו איש באחיו, ויחיו באהבה ואחווה לעולם. כי מבריאת העולם, לא היו אחים שחיו בשלום כמותם. קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, השבטים ויוסף, עד שבאו הם. ולמרות שיעקב שיכל' ידיו, נשארו באחדותם.