'מי שהחשיך לו בדרך - נותן כיסו לנוכרי, ואם אין עמו נוכרי מניחו על החמור' - והיינו לרמוז שהעולם הזה הוא דרך לעולם הבא. וכאן האדם עושה מצוות ומעשים טובים, הכנה לעולם הבא, ליטול שכרם לעולם הבא. וזה אמרו: 'מי שהחשיך לו בדרך' - בזה העולם לא עשה צדקה כראוי לו, 'נותן כיסו לנוכרי' - באים אומות העולם ונוטלים את הממון שלא נתן לצדקה. ... 'ואם אין עמו נוכרי' - ואם לא באו הנכרים ונטלו הממון, 'מניחו על החמור' - מכשילו הקדוש ברוך הוא בבני אדם שאינם מהוגנים. ...
וזה מה שמסיימת המשנה: 'הגיע לחצר החיצונה', והיינו 'חצר החיצונה' - היא עולם הבא, 'נוטל את הכלים הניטלים בשבת' - והיינו שאין יכול להוליך עמו כי אם מצוות ומעשים טובים, שאלו הם הניטלים בעולם שכולו שבת, והם מליצי יושר עליו, להצילו מיד המקטרגים וממידת הדין הקשה, לא עלינו. 'ושאינם ניטלים בשבת מתיר את החבלים' - והיינו כשנתעררה חבילה, והוא הולך לבית עולמו, 'והשקים נופלים מאליהם' - הממון והמטלטלים והבתים, ממילא הם נשארים בזה העולם, במקומם הם עומדים, לא יועילו ולא יצילו.