היסוד העיקרי של החבורה של החסידים בירושלים, כפי שהן נלמדות משטרי ההתקשרות, הוא להיות
'חברים - חברי הנפש בעולם הזה ובעולם הבא ... למרס את דם אהבת החברים שלא יקרוש'. ... החברים התחייבו לערוך תיקונים ולימודים בביתו של כל חבר שתארע בו שמחה, מחלה או פטירה ...
המגמה החברתית בולטת דווקא בשטרות האחרונים: 'נכרת ברית בינותינו ... שכולנו, החתומים מטה, שנים עשר איש, במספר שבטי י-ה, נהיה כולנו אוהבים זה לזה אהבה רבה, אהבת נפש ואהבת הגוף ... בהתדבקות ברוח אחת, אך בחלקות ל'עניין הגשם' בלבד.
ואולם איש את רעהו נפשו קשורה בנפשו, שנהיה כולנו, השניים עשר, כנפש אחד רבה תפארת, וכל אחד יעלה על חברו כאילו הוא חלק אבל ממנו ממש בכל נפש ובכל מאוד, באופן שאם, חס ושלום, יהיה איזה צער לאחד ממנו, לסייעו כולנו יחד או כל אחד פרטות בכל הבא מידו. ועיקרו של דבר להוכיח כל אחד לחברו, אם, חס ושלום, שמע עליו איזה חטא'. ברית זו שנוגעת לחיי העולם הזה, מצורף לה סעיף שמבחינת אותו הדור היה מהפכני: 'שלא לשבח איש אחד ממנו את חברו, ואפילו שהוא גדול ממנו בחכמה ובמניין, לכל מראה עיני, ושלא לקום איש ממנו לחברו, כאשר אין זר איתנו, מלוא קומתו רק הידור בעלמא, ושלא להפציר בכבוד. באופן שנתנהג כאילו כולנו איש אחד'.