לעיתים לא רחוקות תגיע לאוזנינו האמירה שהעברית היא שפה מתה. אם נתבונן על אמירה זו מתוך השוואה בין העברית ובין איזו שהיא שפה מדוברת, תהא אמירה זו נכונה ולא נכונה כאחת. השפה העברית, אף כי אינה משמשת באופן נרחב כאמצעי לתקשורת בין אנשים, בכל זו היא עודנה, ותמיד תהיה, אוצר בלום עבור האנשים, האמונים על שימורה. כל זאת אמור במיוחד עבור אלו שמוצאם במזרח ובדרום אירופה. בזמן שבכמה אזורים באסיה, היכן שהאוכלוסייה היהודית יותר דומיננטית, השפה העברית משמשת כמעט כמו שפת דיבור. אבל מה שמשמש כהוכחה הטובה ביותר לשימורה של העברית היא העובדה שהיא מהווה שפתם של המתפללים בבתי הכנסת בכל העולם. תפקידה בעיצוב דמותו של על העם היהודי, ובשמירה על זהותו של עמו הנבחר של א-להים, לא תסולא בפז. יהודי יכול ללכת לכל חלק בארץ הנושבת, ובזכות השפה העברית השגורה בפיו, או אפילו על ידי כמה מילים שהוא זוכר, יוכר מיד כאורח רצוי בכל מקום בו אחיו יושבים. זוהי המילה החיה – שקושרת ומאחדת יהודי עם יהודי, בכל מקום אשר הוגלו שמה.