מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שגדולה הצדקה, ונמצא יהודים מעטים ברשומות הנזקקים.
'הלא פרס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו, ומבשרך לא תתעלם' - אלו הן המילים מעוררות-ההשארה של הנביא הגדול ישעיהו; אך הן מהדהדות לא מעט חוקים ומשפטים, הכתובים בחומש ובמקומות רבים בתנ"ך. רעיונות אלה זכו להיענות רבה בקרב היהודים בכל הזמנים; אין עוד קהלים בהם הנטייה לצדקה, וההזדהות עם הנזקקים, הסובלים ומוכי-הגורל מודגשות כל כך. לפנים, בימי קדם שאין זוכר אותם; כשישבה האומה על אדמתה, בארץ כנען, כאשר הם נצטוו לעזוב את הלקט ואת פאת השדה, לעניים ולגרים (במידה כזו שמייתרת את הצורך בבתי צדקה); - מאז ועד היום, היהודים ידועים בערבותם ההדדית, נושאים את חייהם בעצמם תחת כל תמורות הזמן, ורק לעיתים רחוקות, אם בכלל, מסתייעים בעם שבקרבו הם יושבים.
אפילו בימים טרופים אלו, כשהסבל והעוני רבים כל כך; כשאלפים באים לחופים אלו, כמעט ללא פרוטה, אם לא חסרי כל לגמרי, ובכך מהווים נטל על החברה ועל משאביה; עדיין, מחזה של קבצן יהודי ברחובות הוא דבר נדיר. מוסדות ציבור כמעט ואינם מונים את בן הדת הזו בין דייריהן, או בין הנהנים מנדבותיהן. היהודי הוא בדרך כלל עצמאי, או שהוא מהר מאד לומד להיות כזה. שמו יימצא רק לעיתים רחוקות ברשומות הנזקקים של המוסדות.
חכם הנרי שמואל מוראיס , THE JEWS OF PHILADELPHIA, עמוד 111, פילדלפיה, תרנ"ד (1894) מתוך 'החכם היומי'