יסוד מכונן בנפש היהודית, אשר גם אנתרופולוגים וגם גיאוגרפים לא השכילו להסביר, הוא הקשר העז שלה לארץ ישראל, ארץ הקודש. ארץ התנ"ך הייתה אבן יסוד ביהדות ובתולדות היהודים במשך ארבעת אלפים שנים. בנוהג שבעולם עם שגלה מארצו, אז הגולים עצמם, והדורות הסמוכים להם, שומרים עוד על רגש מיוחד לארץ מולדתם. דור אחד, שני דורות, אפילו שלושה, עשויים להמשיך לדבר, או לפחות להבין, את שפתה של הארץ הזו, ולשיר את שיריה. מכאן והלאה, רק זיכרון קלוש על שורשים משפחתיים עתיקים עשוי להישאר. לפני תשע-עשרה מאות שנים הלגיונות הרומאים הרסו את המדינה היהודית; אך במשך כל אותן מאות שנים, בהם היו היהודים רחוקים מארץ מולדתם, שכנה ציון ברוחם כעוגן רוחני, עם חיוניות בלתי נדלית ומקור לא אכזב של כוחות חיים. ...
ייחודיותה של הארץ, כמקום השראת שכינה, הוא נושא מהותי, אשר חוזר ונשנה בנבואות התנ"ך. אחרי שנחרבה הארץ בידי הבבלים, התפללו על בנייתה מחדש ועל השיבה אליה, בתפילות נוקבות לב בנבואות ובמזמורים. בחזון אחרית הימים, עיר הקודש תהיה למורה דרך עבור האנושות כולה: 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'.