מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם מנחם מנשה נולד לאמו ולאביו חכם יעקב מנשה בשנת תרנ"ג (1892) בטורקיה. 
בשנת תרס"ג (1903), אביו נפטר והוא נותר עם אמו וארבעת אחיו. חכם מנחם מנשה למד מחכמי בורסה, ובהמשך מחכמי איסטנבול, ובתוכם חכם שלמה אליעזר אלפנדרי - הסבא קדישא. 
בשנת תרע"א (1911) נשא לאשה את אסתר למשפחת חרז שהייתה בת למשפחת נדבנים מאדריאנופולי. 
בשנת תרע"ג (1913) גויס לצבא העות'מאני והשתתף במלחמת העולם הראשונה. בצבא העות'מאני השתדל בכל מאודו לשמור על התורה, ולרומם רוחם חיילים יהודים נוספים ששרתו עמו. תוך תקופת שירותו בצבא ברח לביתו, ונדר שאם ה' יצילהו, יעלה לארץ ישראל. 
בשנת תרע"ח (1918), עם תום מלחמת העולם הראשונה, עלה לארץ ישראל עם אשתו ובנו, דרך היבשה, מגבול לבנון. חכם מנחם מנשה התיישב עם משפחתו בשכונת בית ישראל בירושלים.
בירושלים חכם מנחם מנשה התפרנס כנפח, ועסק בזיכוי הרבים. הוא פתח מרכז לתורה ולתפילה בשם 'חברת אהבת חיים'. מלבד תלמוד התורה שהתקיים שם, ושיעורי התורה הרבים, חכם מנחם מנשה עסק גם בגמילות חסדים ובעזרה לנזקקים. אחת לתקופה היה עורך נסיעות לקברי צדיקים בגליל. חכם מנחם מנשה היה שוכר משאית או שתיים, והיה מעלה עמו כ60 איש לערוך תיקונים ותפילות לטובת כלל עם ישראל.
עם הקמת מדינת ישראל נתרבו העולים לארץ ישראל, חכם מנחם מנשה שכר עבור ילדי העולים החדשים מלמד על חשבונו, והיה דואג למזונם, שיהיו פנויים ללימודם. 
חכם מנחם מנשה נפטר בירושלים ביום י"ב אלול שנת תשכ"ח (1968).
חכם מנחם מנשה חיבר כמה חיבורים, שלושה מהם יצאו לאור: 'ליקוטי מנשה' - ליקוטי הלכות כתובים בשפה פשוטה בעיקר על אורח חיים, 'אהבת חיים' - הכולל דרשות, הלכות (שנלקחו מליקוטי מנשה) ומעשיות על סדר פרשת השבוע. בנוסף הדפיס קונטרס קטן בשם 'שער החיים'. כתבים נוספים אבדו במהלך השנים.

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שלא יביישו החוטא בפני רבים, שלא יבואו ליד חילול ה'.
'וזאת תורת האשם - קודש קדשים הוא'. - הקדוש ברוך הוא עשה חסד גדול עם בעל תשובה: בכדי שלא יתבייש, ולא יוודע של מי זה הקרבן - לכן ציווה שישרף בלילה, בעת שכל אחד ישן בביתו, שאף אחד לא יראה ולא ידע. ... רק הקב"ה והכהן ובעל התשובה - שלושתם יודעים.
מזה הקרבן, למדנו מוסר גדול - שאם בן אדם יודע כי פלוני חטא, לא יביישנו בפני רבים - אולי כבר עשה תשובה, ולא כמו אותם שחושבים עצמם קנאים וצדיקים, וכשראו במי שהוא דבר שלא כהוגן - תכף קופצים ומבזים וצועקים לפני רבים, ושופכים דמו. וכיוון שמשתנים צורת פניו - נחשב כאילו הרגו, והרבה פעמים יבואו לידי חילול ה'.
אהבת חיים, פרשת צו, עמוד 12, הוצאת חברת אהבת חיים, ירושלים, תשנ"ד (1994)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שייתן הצדקה להקים השכינה מהעפר.
נתינת הצדקה - זה תיקון לארבע עולמות שהם אצילות בריאה יצירה עשייה, אבל זה בתנאי שייתן את הצדקה להקים שכינתא מעפרא, ושייתן את הצדקה למקום הראוי, לצדיקים צנועים, לתינוקות של בית רבן, לאלמנות ויתומים, ולמשפחות צנועים.
אהבת חיים, פרשת חיי שרה, עמוד 89, הוצאת חברת אהבת חיים, ירושלים, תשנ"ד (1994)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שדווקא בלילה - שעת הדין עלינו לזכור אור של תקווה.
'אמת ואמונה כל זאת וקיים עלינו כי הוא ה' א-להינו ואין זולתו ואנחנו ישראל עמו. הפודנו מיד מלכים. הגואלנו מלכנו מכף כל העריצים.' -
יעקב בחיר האבות קיבל על עצמו צער השכינה ואחריות תיקון העולם במלכות שדי. הוא תיקן לנו תפילת ערבית להאיר לנו באור של תקווה ונחמה בחשכת הגלות, אשר זמן תפילת ערבית הוא דווקא בלילה ממש - שעת הדין ותוקפו. כלומר: ואז, ודווקא אז, עלינו לזכור את הקשר האמיץ והחזק אשר נתקשר עמנו אל עולם בברית אבות והוא עתיד לגאלנו גאולת עולם, כאשר אנו מזכירים זאת ב'אמת ואמונה' אחר קריאת שמע של ערבית.
אהבת חיים, פרשת מקץ, עמוד 210, הוצאת חברת אהבת חיים, ירושלים, תשנ"ד (1994)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד זכות המדליק נר ומזכיר שמות הצדיקים, וכל שכן הלומד.
בעניין האמונה בליל ל"ג בעומר שנוהגים למכור נרות ומזכירים שמות כמה תנאים ואמוראים ומי שמדליק נר לכבודם - שמעתי: שאותו הרגע אותו הצדיק בא מעולם האמת ומסתכל בפרצופו של אותו האיש, והולך הצדיק ושומר שמו וצורתו, ובמותו של אותו האיש, בא אותו הצדיק, ומדבר סנגוריה, ואומר: כמה האיש הזה בזבז כסף, והדליק נרות לכבוד הצדיקים.
מאחר שלא ראה אותנו, ולא הכיר אותנו - רק עבור האמונה שהיה לו, מחפשים זכות עליו עד כמה שאפשר, וכל שכן הלומד ומזכיר שמותיהם תוך המשנה או המסכתא ששפתותיו דובבות בקבר, על אחת כמה וכמה עוזרים לו.
אהבת חיים, פרשת שמיני, עמוד 34-34, הוצאת חברת אהבת חיים, ירושלים, תשנ"ד (1994)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שרגלים - על שם האבות וראשי חדשים הפסידום האנשים.
הנשים הנוהגות שלא לעשות מלאכה בראש חודש הוא מנהג טוב, והולכים אחר מנהג המקום.
וכתבו הפוסקים הטעם שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש: מפני שאמרו רבנינו זיכרונם לברכה: ששלוש רגלים נתנם הקב"ה לישראל על שם אבותינו, והיה רוצה ליתן י"ב ראשי חדשים להיות מועדים ורגלים גמורים על שם י"ב שבטי ישראל, ולאחר שחטאו ישראל בעגל הפסידו דבר זה.
ולכך - הנשים שלא חטאו בעגל - הם זכו לראש חודש יותר מן האנשים, ולכן - נהגו בהן קדושה, שלא לעשות מלאכה בראש חודש אלא רק אוכל נפש בלבד.
ליקוטי מנשה, הלכות ר"ח, עמ' רפ"ו, סעיף י"א, ירושלים, תרצ"ז (1937)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד להתקדש ברבים - יחד עם הציבור ובתוך הציבור.
'קדושים תהיו כי קדוש אני' - פרשה זו נאמרה ב'הקהל' - זאת אומרת: שלא תשב סגור בבית ארבע אמות שלך, ותהיה קדוש. כי פה אומר: שצריך להתקדש ברבים - יחד עם הציבור ובתוך הציבור. שלא תגיד 'שלום עליך נפשי', והציבור? מה אכפת לי.
אהבת חיים, פרשת קדושים, עמוד 110, הוצאת חברת אהבת חיים, ירושלים, תשנ"ד (1994)