מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם יהודה בן מויאל נולד לאימו ממשפחת בן שבת ולאביו מכלוף, בשנת תקפ"ח (1828), בעיר תארודנת שבמרוקו. בילדותו עבר עם משפחתו לעיר מוגאדור, שם למד תורה מפי אביו ודודו חכם יעקב בן שבת.
חכם יהודה בן מויאל נשא לאישה את רבקה ונולדו להם חמישה ילדים. בהמשך התחתן בשנית ונשא לאישה את קלרה, ונולדו להם שני ילדים.
בבחרותו נתמנה כדיין בקהילת סאפי, ובשנת תרל"ז (1876) נתמנה לדיין ולמורה צדק בעיר מוגאדור. בעיר מוגאדור שימש בקודש כשלושים שנה, עלה  בקודש ונתמנה כאב בית הדין.
חכם יהודה בן מויאל, עמד בקשרי מכתבים הלכתיים שונים, עם דיינים שונים מחוץ לעירו, כמו חכם רפאל אנקווא, חכם יעקב שאול אלישר ועוד. 
בחודש אייר בשנת תר"ע (1910) חלם חלום, שבו קרב יומו, אך נשמרה לו הזכות לעלות לארץ הקודש, טרם הסתלקותו מהעולם הזה. חכם יהודה בן מויאל החל בהכנות לעלייה לארץ הקודש, וטרם צאתו מינה את בנו -חכם מסעוד, תחתיו כאב בית הדין. בהגיעו לעיר טאנגי'ר קיבל מכתב מבנו חכם מסעוד, המספר כי אחד מעשירי הקהילה קם והדיח אותו מכהונתו, מכיוון שהוא צעיר מדי. חכם יהודה בן מויאל שב על עקבותיו ליישב את ההדורים, ומיד יצא שוב למסעו לארץ הקודש. במסעו זה שהה בגיברלטר כחודש ימים.
בחודש אלול בשנת תר"ע (1910) זכה חכם יהודה בן מויאל להגיע לארץ הקודש, בה שהה כארבעה חודשים. הוא נפטר ביום כ"ט טבת בשנת תרע"א (1911) בארץ ישראל
כ-100 שנה לאחר פטירתו, זכו צאצאיו לקבץ את כתבי ידו, והוציאו אותם בספר 'שבט יהודה' - שו"ת ודרושים.

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מבאר 'תומכיה מאושר' על שניים שהיו טורחים, וזוכים כל אחד.
'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר' - שאם היה הכתוב אומר 'ותומכיה מאושרים' או 'ותומכה מאושר', הייתי יכול לפרש המקרא - גם אם כל אחד עסק לבדו בתורה.
אבל עכשיו שכתוב 'ותומכיה' בלשון רבים - אשר פירושו על שניים, שהיו טורחים לתרץ קושיות שיש באיזה עניין בתורה, ותומכים את העניין של התורה ההוא - בשניהם, אז ראוי לכל אחד לקבל שכר, ואשריו, ויקרא - 'מאושר'. אבל אם למד יחיד, אפילו שהיה מצוי לו חבר - אדרבא נענש. ובאמת אם לא נמצא לו חבר, ומוכרח לעסוק בתורה לבדו, גם זה - אשריו.
שבט יהודה, עמ' קנ"ג, ירושלים, תשנ"ד (1994)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שהצדקה עצמה, אינה אלא כהחזרת פיקדון או גזל שבידו.
ובאמת זאת היא עיקר מצוות הצדקה, ועליה מקבל הנותן השכר - דווקא בזמן שנותן לעני בדברים ופיוסים טובים, ואומר לו: שאין אני נותן לך אלא חלקך אשר מופקד בידי בתורת פיקדון, שאין העניות מן העברות ואין העשירות מן הזכיות, כי כמה עשירים רשעים וכמה עניים צדיקים.
אבל אם נותן לו בפנים זעופות ומראה שהכול שלו, וכבר זכה העשיר בשלו, שזכה לו מן השמים - שמצא חן בעיני ה', והעני להפך - שמן השמיים בכעס עליו, וכיוצא בדברים אלו.
מן הדין אין לו להעשיר שכר על עצם הצדקה והמתנה שנותן, כיוון שהוא אינו אלא כמחזיר הפיקדון או הגזל אשר בידו.
שבט יהודה, עמ' קפ"ה, ירושלים, תשנ"ד (1994)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מפרש שחלקו יעקב ועשיו העולמות - שזה זוכה בשל זה.
'יעקב ועשיו חלקו העולמות משהיו במעי אימם' - והעניין צריך פירוש כי מי זיכה להם העולמות עד שיחלקו אותם, אבל העניין שעשיו תחילת יצירתו הייתה - על דעת להיות צדיק. מתעסק בהצלחות עולם הזה ויהיה מחזיק ביד יעקב ללמוד תורה - 'ויעקב איש תם יושב אוהלים', ויהיו כמו יששכר וזבולון - שעשיו יזכה לעולם הבא על ידי יעקב, ויעקב יזכה גם לעולם הזה על ידי עשיו.
שבט יהודה, עמ' קי"ב, ירושלים, תשנ"ד (1994)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
לומד 'דין בנים' לישראל, מאחוות הצדיקים על פושעי ישראל.
מדרך העולם, שכשהאב כועס על בן אחד מבניו, ורואה האב ששאר בניו - יש להם צער על אחיהם, וכן אמו או שאר קרוביו - יש להם צער על הבן, אזי האב עושה למענם.
ולכן זהו סימן שישראל יש להם דין בנים - אפילו להפושעים שבהם, שהרי אנו רואים ששאר הצדיקים, בין אותם שהם בחיים בין שכבר מתו - יש להם צער על פושעי ישראל, ומבקשים עליהם רחמים. אם כן זהו סימן שהם בנים - אחיהם.
שבט יהודה, עמ' רל"ב, ירושלים, תשנ"ד (1994)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מבאר שאלת אברהם על ירושת הארץ שאינה על החומריות.
'במה אדע כי אירשנה' - והעניין שעיקר הבטחת ארץ ישראל לא על חומריות הארץ - ליהנות בעולם הזה לבד מפירותיה ומאווירה, אלא שסגולתה - לקדש הדרים בה הצדיקים, ולהחזיק בקדושתם, וזהו מתנת הארץ שניתנה לאבות העולם. וכמו שכתוב באברהם אבינו עליו השלום 'קום והתהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה' - שעל ידי הילוך בארץ קנה בחזקה קדושת הארץ.
שבט יהודה, עמ' רי"ח, ירושלים, תשנ"ד (1994)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד הטעם שאנו קמים מפני החכם, שכל מקום מקומו.
עניין הקימה שאנו קמים מפני החכם, יש בו שני סוגים - מצד הכבוד ומצד המורא:
מצד הכבוד - שמראה עצמו, שהוא קם לשמשו 'בקום ועשה'. אם החכם רוצה באיזה תשמיש והוצרך לאיזה דבר, לכך קמים מפניו, לומר שאנו מזומנים לכבדו.
וגם יש בו מצד המורא - שמא החכם רצונו ליישב בכאן, בזה המקום ולדבר איזה דבר. ולכך אנו קמים מפני החכם לומר, שיש לנו מורא ליישב במקומו, שהוא מקומנו.
שבט יהודה, עמ' קמ"ד, ירושלים, תשנ"ד (1994)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שהאם מלמדת ומדריכה ביראת שמיים, לזה זוכה בשתיים.
מרים הייתה קטנה בשנים, ולא זכתה ליראת ה', אלא מאמה יוכבד, שהייתה מלמדתה ומדריכתה ביראת שמיים, לזה יוכבד - שתיים היו לה: כהונה ומלכות ומרים - באחת: שהיא החכמה.
שבט יהודה, עמ' רנ"א ירושלים, תשנ"ד (1994)