מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם לוי סעדיה נחמני נולד לאמו רינה ולאביו חכם יעקב ביום י"א אדר תרפ"א (1921), בעיר מרקש שבמרוקו.
הוא נולד אחרי שנים שבהן ילדי אביו ואמו מתו בינקותם, ונקרא על שם חכם אלעזר הלוי, רבם של הוריו, ועל שם חכם סעדיה רבאח, שעל קברו התפללו הוריו להולדת ילדים. 
חכם לוי סעדיה למד מפי אביו, מפי חכם יעקב חזות וחכם אברהם אביטבול, ונסמך על ידי חכם שלום משאש.
חכם לוי סעדיה נשא לאישה את מרת פיבי ונולדו להם ארבעה בנים: ישראל, בן-ציון מאיר, שאול ושר-שלום. 
חכם לוי סעדיה לימד בתלמוד תורה 'אוצר התורה', ובשנת תשי"ד (1954) התמנה לרב בישיבת 'נווה שלום'. במקביל לימד תנ"ך ותלמוד בבית המדרש למורים בקזבלנקה. 
בשנת תשכ"ד (1964) חכם לוי סעדיה נחמני עלה לארץ ישראל והתיישב בפתח תקוה, שם הוצעה לו משרת רבנות. הוא ויתר על המשרה לאחר זמן קצר, לטובת חברו, חכם משה מלכה
חכם לוי סעדיה עבר לירושלים, והיה ממקימי ישיבת 'אוהל מועד' בשכונת בית וגן בעיר. הוא היה שותף להקמת בית הכנסת 'בית שמואל' בשכונת שמואל הנביא ו'דרכי נועם' – מוסד להפצת תורה למבוגרים ונוער. חכם לוי סעדיה מסר שיעורי תורה ויהדות באוניברסיטאות, וארגן שיעורים לבני נוער בשעות אחר הצהריים.
חכם לוי סעדיה נחמני נפטר ביום ז' שבט תשנ"ה ונקבר בהר המנוחות בירושלים.
חכם לוי סעדיה כתב את 'ברית הלוי', פירוש לספר קהלת, וחיבר קונטרסים שונים, ביניהם 'וענתה השירה הזו' העוסקת בעניינים אקטואליים ובגאולה.

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שדחיית נפשות מתלמוד תורה היא עצת יצר הרע.
דחיית נפשות מכל סיבה שהיא, גם זו הנראית כשרה למהדרין ולשם שמים, אינה אלא עצת יצר הרע ומקורה בחטא. הרמב"ם ז"ל בהלכות תלמוד תורה כתב: שתלמיד שאינו הגון מחזירים אותו למוטב, ומנהיגים אותו בדרך ישרה. ההלכה ברורה: אין דוחים, אלא מקרבים ומחנכים ומוכיחים עד שיתוקן.
וכן ציוונו רבותינו: 'הווי מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. אהרן הכהן היה אהוב על כל העם ובשל כך נבחר להיות כהן גדול המכפר על העם. היעד הוא קירוב העם לתורה, והדרך ליעד חייבת להיות מרוצפת בשלושה תנאים שהם הם מידותיו של אהרן: אוהב שלום; רודף שלום; אוהב את הבריות. ורק אז - מקרבן לתורה.
וענתה השירה הזאת, מידותיו של אהרן, עמ' י"ח, חמו"ל, ירושלים, תשנ"ה (1995)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מתריע מפני המחיצות בין המאמין ושאינו מאמין.
המצב החברותי בארץ וגם בתפוצות, ההולך ומעמיד מחיצת ברזל בין המאמין ושאינו מאמין עד כדי הקצנה, מחייב דאגה והתבוננות לתקן המצב. התבדלות זו של ראיה מיוחדת לכל צד, והאמונה בה שהיא דווקא הנכונה והטובה, שכל צד רואה בצד השני כמפריע, וככופה משלו על השני, זו סכנה למצב החברותי האוסף את כולם תחת קורת גג אחת.
אחרי שהם דוחים כל התפשרות וגמישות, יגיעו יום אחד להתנקשות, לביטויים של שנאה, ולהרמת ידיים כללית אם נדבר בלשון המעטה, מה שכולנו לא רוצים, וגם לא לעזר ולא להועיל, שכל בעל שכל בהתבוננו בעבר הרחב יראה, שהאלימות לא השתלמה והועילה מעולם.
ברית הלוי, מבוא לספרי שלמה, עמ' מ"ז, הוצאת מכון מחשבת הלוי, ירושלים, תש"ס (2000)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שהתורה היא כדרך המשתנה בכל מה שאתה צועד הלאה.
הדעת העליונה נגוזה בבריאה, ומתגלה בהדרגה, ולכל דור בעיותיו ומשאלותיו, ונדמה לאדם שהתורה אינה עוד המקור להדרכה חס ושלום. אלא היא קניין ראשית הבריאה, הנקראת דרך, מה דרך זו משתנה בנופה ובהכשרתה להליכה, ובכל מה שאתה צועד הלאה, מתחדשות לפניך תשומות לב, מטעמי זהירות וזריזות. אבל כל זה מתגלה לפניך הודות לאור, והאור הוא עצם אחד פשוט, שעל ידו אתה מגלה כל מה שלפניך, הן בחילוקי מקומות, הן בחילוקי זמנים, והן בבירה עצמה, אותו אור פשוט מימי בראשית עד היום. כך התורה היא אור, ובעדה, בכל המקומות, בכל הזמנים, ובכל הבריאה, תאיר לך, ותגלה לך פתרונות אל השאלות החדשות. ומבלעדה - רק חושך ועיוורון. כעין מה שאמר שלמה: 'דרך רשעים כאפלה, לא ידעו במה יכשלו'.
לכך אמר: 'ויותר מהמה' - אל תצמצם ותגביל דברי חכמים, יותר ממה שנכתב ונלמד, יש לך גם אתה לגלות מדבריהם, לעזרתך ולעזרת רעיך. תשובה לבעיות חדשות אין צורך במה שהוא אחר, רק הזדרז וחפש במקורותינו, ותמצא תוספות לחיים החדשים לפי דעתך. כי אי אפשר לכתוב הכל, חכמים הסתפקו בתמציות וקיצורים, הכוללים אורות עצומים, לרוצים לחכום ולהתיישר.

ברית הלוי, קהלת י"ב, עמ' ר"ג-ר"ד, הוצאת מכון מחשבת הלוי, ירושלים, תש"ס (2000)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שלא להתנהג כמו בגולה, שכבר אין אנו בשליטת האומות.
יש הסוברים כי אין לנו אלא לחבוש את ספסלי בית המדרש ולהתעמק בתלמוד תורה וקיום מצוותיה, בדיוק כמו שנהגנו בגולה, והגואל יבוא מאליו. אם כך ננהג הרי שאנו מתעלמים במכוון ממקראות מפורשים בתורה בנביאים ובכתובים, שהצד השווה שבהם הוא החיוב לקום ולהתנער משגרת חיי הגלות. לא לשבת בחיבוק ידיים, אלא לאזור כוחות, ולפעול ולהחיות את נפש העם ולאחד אותו. ....
הגישה על פיה אין לנו אלא להמתין עד שיבוא הגואל, היתה צודקת כל עוד היינו תחת שליטת אומות העולם. או אז, כל התעוררות משיחית היתה עלולה לסכן את עצם קיומנו. אסונות רבים התרגשו ובאו על עמנו בעקבות התנפצותן של אשליות מתנועות משיחיות.
היום אדרבה, כל התעוררות והתגייסות בדרכי נועם ובנתיבות שלום לקרב לבבות, יש בכוחה להציל את המצב ולהשיב את השכינה למדורה הטבעי שהוא עם ישראל בארץ ישראל.
וענתה השירה הזאת, אימתי תבוא הגאולה, עמ' ח', חמו"ל, ירושלים, תשנ"ה (1995)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שהקטן הלומד מהגדולים, יעשה חכם בזמן מועט.
'טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל ... כי מבית הסורים יצא למלוך.' - לא יחכה לזמן שישנה אותו בעת זקנתו, וכאילו הזמן מחכים על ידי הרפתקאות וניסיונות. שהרי ההיגיון נותן: 'ילד מסכן' - שתיים רעות. 'ילד' - חסר ניסיון. 'מסכן' - שאין לו אמצעים להתערב עם הבריות וללמוד מניסיון, אבל ניצל את הזמן המעט שיש לו ללמוד מגדולים, וזה עושה אותו 'חכם' בזמן מועט. ...
תחילת הזקן הכסיל רעה, וגם סופו רע. שהרי מבית הסורים יצא למלוך, מבית של הורים סורים, שלא טיפלו בו לתת לו בינה והשכל. והמילה 'סורים' לדידי, כמו 'וסורי בארץ יכתבו' - שהם סרו מאחרי ה'.
ברית הלוי, קהלת ד, עמ' קט"ו-קט"ז, הוצאת מכון מחשבת הלוי, ירושלים, תש"ס (2000)