מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם דוד קדוש נולד לאמו רינה ולאביו חכם יוסף קדוש, ביום ב' תשרי שנת תרע"ז (1917) במרקש שבמרוקו. 
כל אחיו, שנולדו לפניו, מתו בלידתם. אמו עלתה להתפלל על קברו של הצדיק רבי דוד ליסקאר, ובזכות תפילתה נולד חכם דוד קדוש, זכה לחיים, ונקרא בשמו של הצדיק רבי דוד ליסקאר. 
חכם דוד קדוש קנה את עיקר תלמודו מחכם יעקב דהאן. כבר בגיל בר מצווה דרש בציבור. ומגיל צעיר היה חוזר לתלמידים על השיעור בגמרא. 
חכם דוד קדוש הקים את חברת 'אהבת שלום' שמטרתה הייתה להשכין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לרעהו. 
לימים, עלה חכם דוד קדוש לארץ והתיישב בעיר נהריה. 
חכם דוד קדוש נלקח לבית עולמו ביום השני של ראש השנה, ב' תשרי תש"ן (1989) ונטמן בירושלים. 
לאחר פטירתו, הוציאו בניו ספר 'לב דוד - להמגיד ממרקאש', ובו הביאו מדברי התורה ששמעו ולמדו מאביהם.

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שהאחדות היא תנאי הכרחי לקבלת התורה.
'תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב' - אימתי התורה ירושה? - רק 'קהילת יעקב', היינו: האחדות. וכן דרשו 'ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל', ופרש רש"י: בהתאסף יחד באגודה אחת, ושלום ביניהם הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם, עד כאן. ולפי זה הפרוש: 'ויהי בישורון מלך' - אימתי הוא מלך? - 'בהתאסף'. ...
וכן דרשו על הפסוק: 'ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר' - וברש"י בשם המכילתא: 'כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת' עד כאן. ואחדות זו היא תנאי הכרחי לקבלת התורה.
לב דוד- כרך א', עמוד צ"ח. הוצאה פרטית ע"י בני המחבר, תשנ"א (1990)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שהעני באוכלי שולחנו תמיד, ויסתפק להלוות לשאר העם.
'אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך' - בא להזהיר, אם לא תרצה לתת לו בתורת מתנה, ולהסתפק בהלוואה בלבד - זה דווקא לשאר העם: העשיר והבינוני, אבל העני לא תסתפק אפילו במתנה באקראי כשיזדמן, רק שיהי באוכלי שולחנך תמיד, כמאמר התנא: 'ויהיו עניים בני ביתך'.
וזה שכתוב 'אם כסף תלוה' - רוצה לומר: אם רוצה אתה להסתפק בהלוואה, היינו: 'את עמי' - היינו: את העשיר והבינוני, אבל את העני אין די בהלוואה, אלא 'עמך' במאכל, אתך במשתה.
ולהיות שיקרה למי שהעני אוכל ושותה אצלו תמיד, שבהאריך הזמן, יקוץ בו ויעשה תחבולות עליו כדי שיבין ויפרוש מעצמו: או שיהיה מתעלם ממנו בשעת אכילה, כפעם בפעם שיעשה עצמו כשוכח ולא יקראנו לאכול לחם כדי שיבין ויפרוש; או יעשה קנוניה עם המלווה בהראותו שהוא צריך לקבל בריבית מזולתו והוא אינו צריך, שיבין העני מזה שהוא דחוק וילך לו מאצלו.
לכן על הראשונה אמר: 'לא תהי לו כנושה' - לא תעשה את עצמך כשוכח לאכול, לשון 'נשיתי טובה'. ועל השנית אמר: 'לא תשימון עליו נשך' - שלא תיקח ריבית בעבורו שאינך צריך לו, כדי שיבין וילך לו.
לב דוד- כרך א', עמוד ל'. הוצאה פרטית ע"י בני המחבר, תשנ"א (1990)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מעיד על עצמו שהחכם לומד מכל אדם את מה שקיבלה נשמתו.
'בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם' - בזמן פטירת העשיר ר' שלמה טנזי זכרונו לברכה, השאיר צוואה שר' אברהם בוחבוט ואני נלמד כל השנה בביתו. וכשהגענו למשנה הנ"ל אמר לי רבי אברהם באור לזה: שידוע שכל אחד לפי מה שקיבלה נשמתו יש לו חלק בתורה. אם כן כל אחד יש לו חלק אחר, והחכם לומד מכל אדם את מה שקיבלה נשמתו.
לב דוד- כרך א', עמוד צ"א. הוצאה פרטית ע"י בני המחבר, תשנ"א (1990)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מבאר שכותבים דברים של אחרים בשם עצמם מונעים הגאולה.
'עשות ספרים הרבה אין קץ' - פירוש: 'האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם', וכשעושים הרבה ספרים וכותבים דברי תורה של אחרים בשם עצמם, מונעים הגאולה, ולפי זה פירושו: 'עשות ספרים' -זה גורם 'לאין קץ'.
לב דוד- כרך ב', עמוד כ"ו. הוצאה פרטית ע"י בני המחבר, תשנ"א (1990)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שישראל עוסקים בתורה אינם מתייראים משום אומה.
'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'. - וכל זמן שישראל עוסקים בתורה אינם מתייראים משום אומה ולשון.
וכמו שדרשו חז"ל בפרשת קדושים על הפסוק: 'בני אם תקח אמרי ומצותי תצפן אתך - משל למלך שאמר לבנו צא לפרקמטיא (מסחר). אמר לו: אבא, מתיירא אני מן הליסטים. מה עשה אביו? - נטל מקל וחקקו, ונתן בו קמיע ונתנו לבנו ואמר לו: יהי המקל הזה בידך ואין אתה מתיירא משום בריה.
אף כך אמר הקב"ה למשה: אמור לישראל בני, עסקו בתורה ואין אתם מתייראים משום אומה. לכך נאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה'.
לב דוד- כרך א', עמוד י"ד. הוצאה פרטית ע"י בני המחבר, תשנ"א (1990)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מביא רמז שנותן לחם לעני מפייסו בדברים ועושה טו"ב.
'הא לחמא עניא' - ונרמז כאן מה שמובא: 'הנותן פרוטה לעני מתברך בשש והמפייסו מתברך באחת עשרה'. והיינו: 'הא לחמא' - כשנותן לחם לעני מתברך ב - ה"א היינו: בגימטריא שש.
אבל 'עניא' – כלומר: 'ען י"א'. ען - מלשון שעונים אותו ומדבר על לבו, מתברך ב- י"א והיינו ענ-יא.
ואם תאמר: אם כן יפייסו ותו לא? - יש לומר: 'סור מרע ועשה טו"ב' – כלומר: מעצה זו תסור משום עשה טו"ב - בגימטריה: שבע עשרה.
כלומר תתברך בשש של הנותן ובאחד עשרה של המפייס, הרי שבע עשרה.
לב דוד- כרך א', עמוד צ'. הוצאה פרטית ע"י בני המחבר, תשנ"א (1990)