מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם דוד הכהן סקלי נולד לאמו רחל ולאביו חכם משה בשנת תרכ"ב (1862) בעיר דבדו, שבמרוקו. 
ראשית תורתו בעיר דבדו מפי רבו חכם אברהם בן סוסן, וחכם שלמה הכהן. הוא נשא לאישה את בת דודו - שמחה בתו של החכם אהרון בן שמואל הכהן, ונולד להם: בן ציון, סעדה ורפאל.
בשנת תרנ"ז (1897) לאחר אירועי דמים שעברו על יהודי העיר דבדו, עבר לעיר תלמסאן שבאלג'יריה, שם הצטרף לחכם חיים בלייח, רבה של העיר, לחזוק לימוד התורה בעיר. חכם דוד הכהן סקלי העמיד תלמידים הרבה, ובתוכם חכם חיים תואתי, חכם יעקב שרביט, חכם סעדיה שרביט, וחכם שואל בנישו.
בשנת תר"ס (1900) הוזמן ללמד בישיבתו של חכם אברהם חסן בעיר אוראן, שבאלג'יריה. בשנת תרע"ג (1913) התמנה לדיין לצדו של חכם מיכאל בן סעיד, ולימים שימש כראש אבות בתי הדין של אוראן. מלבד עיסוקו בתלמוד ובהלכה, עסק גם בזוהר ובקבלה, והיה נוהג עצמו בחסידות ובפרישות.
בין תלמידיו חכם דוד אבן כליפא, חכם אליהו בן גיגי, חכם שמואל מרציאנו, חכם משה בן גיגי, חכם דוד מרציאנו, וחכם יעקב אסרף בן שלמה לעסרי. 
בהגיע מועד פטירתו, חכם דוד הכהן סקלי אסף את כל בני ביתו בחדרו, וביקש מאשתו שמחה, מים לנטילת ידיים. הוא נשא דברי פרידה, עטף עצמו בתכריכים, עלה על מיטתו, קרא קריאת שמע בכוונה עצומה ומתוך כך השיב את נשמתו ליוצרה. חכם דוד הכהן סקלי נפטר ביום כ"ד אייר תש"ח (1948). 
בין ספריו: 'קריית חנה דוד' - ב' חלקים, שו"ת על ארבעת חלקי השולחן ערוך, שני חלקים; 'לך דוד' - דרשות על התורה; 'משכיל לדוד' - ביאור על הזוהר; 'קרן דוד' - חידושים על הש"ס, ובתוכו 'ילקוט דוד' - על הזוהר, ו'בנפש דוד' - מאמרי הלכה ואגדה;, וכן החיבורים 'בשוב דוד', ו'לדוד ברוך'.

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד גדול הנהנה מיגיעתו בתורה להתיר, יותר מירא שמיים פרוש.
'ואמר רבי חייא בר אמי משמו של עולא: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. שלגבי ירא שמים כתוב: אשרי איש ירא את ה׳, ואילו לגבי נהנה מיגיעו כתוב: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך - אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.' -
אם אנחנו רואים לשני תלמידי חכמים בא לפניהם ספק אחד של איסור והיתר, וראינו שאחד פירש את עצמו לצד אחד, ולא רצה לבוא בפיו בשר פיגול, שעלתה עליו מחשבת פיגול. והאחד אכל ושתה ושמח במה שאכל, אבל טרח בעמלו עמלה של תורה בלימודו, עד שהוציא לאורה הדין לאמיתו, ואכל ושבע ודשן. והיה עולה על דעתנו לומר שזה שסילק עצמו מן הספק, ולא אכל וכפה את יצרו, הוא גדול ובא בשכרו יותר ממי שלא פירש ואכל.
לכן בא רבי חייא לומר שאינו כן, אלא גדול הנהנה מיגיעו ממה שיגע וטרח עד שהוציא לאור משפטו, יותר מירא שמים שפירש עצמו מזה ולא אכל. שאלו זה שיגע ואכל, עשה שני דברים טובים: האחד שעשה טובת הנאה לגופו, ולא חטא על הנפש, נפש המתאוות, ובא ענה את עצמו, שאכל ונהנה גופו וחומרו; ועוד טרח בתורת ה׳, ונתן חלק לנפשו, נפש ה׳, בלימוד ועסק התורה.
ולכך קראו בו: 'אשריך בעולם הזה' - מאשר לא חטא על הנפש הבהמית, שנתאווה תאווה, ואכל ושבע ודשן. 'וטוב לך לעולם הבא' - במה שנתת חלק לה׳ בתורה ויגיעת הלימוד. אבל זה שהוא מסוג הראשון במה שאסר עליו הדבר ההוא, אין צריך טרחה ויגיעה בזה, במה שהחמיר על עצמו, ולא רצה ליהנות ולאכול הדבר ההוא, וכמי שאמרו מהטעם שאמרו בש"ס: כוח של ההיתר - עדיף.
קרן לדוד, חידושי ברכות, דף ב' ע"ב, מקנס, דפוס אצאייאג, תש"ו (1946)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מבאר תוספת נשמת בשבת להציל אדם מיצר הרע החזק ממנו.
ב'נשמת כל חי' בשבת אנו אומרים: 'מציל עני מחזק ממנו, ועני ואביון מגוזלו'. והוא לכאורה כפול כאשר עיניך תחזינה מישרים. ונראה לי לפרש בהקדים מה שאמרו רבנינו זיכרונם לברכה: בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו, שנאמר: 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו'. (שהרשעים קרויים מתים) ה׳ לא יעזבנו בידו. וזהו שאמר כאן: 'מציל עני' - שהוא אדם, בשר ודם, 'מחזק ממנו' - שהוא היצר הרע, שהוא מאש ואינו יכול לו. 'ועני ואביון מגוזלו' - כפשוטו, שכיוון שהקדוש ברוך הוא השליטו על יצרו, ודאי הוא שליט על שונאיו.
בנפש דוד בתוך קרן לדוד, סעיף כ"ו, דף ג' ע"א-ע"ב, מקנס, דפוס אצאייאג, תש"ו (1946)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד לרואים שאור הגאולה, הולך ואור, אין לגול האור בכוחנו.
'מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, איומה כנדגלות'. - ברוך שבחר בהם ובמשנתם, כי כל דבריהם ברוח הקודש נאמרו, שהרי אנחנו רואים בעינינו בזמננו זה (תרפ״ו) שהקדוש ברוך הוא מאיר ובא לישראל עמו יעקב חבל נחלתו. כי חביבין ישראל לפני המקום, ולפני כל המלכים, מלכי ארץ, ונוהגים בהם כבוד, ונותנים להם ממשלה ושולטנות בידם, והסכימו לתת להם נחלתם, ארצנו הקדושה, וכבר נתאחזו בה, והממשלה נתנו הממשלת לישראל בארץ הקדושה, מהם שרים ומהם סגנים, ובכל יום נוגה אור עליהם, הולך ואור 'עד נכון היום', על כן צריכים אנו שלא להרהיב עז בנפשנו ולגול את האור בכוחנו. עד שיגיע זמנו לצאת כפי גזירת הגוזר.
ילקוט דוד בתוך קרן לדוד, וישלח, דף ח' ע"ב, מקנס, דפוס אצאייאג, תש"ו (1946)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד כוונת התפילה, להקים החולה מחוליו בנתינת ידו.
כשיכנס האדם לבקר את החולה, יתפלל עליו ויאמר: 'ה׳ יסעדנו על ערש דוי כל משכבו הפכת בחוליו', וצריך לכוון שהשם שהוא חכמה, כמו שכתוב: 'ה׳ בחכמה יסד ארץ'. 'יסעדנו' - לשון סעודה, כמו שכתוב: 'וסעדו לבכם' - הוא הזן לחולה. 'על ערש' - אותיות עשר, שהוא מספר יו"ד, והיינו שמסיים 'דוי', ומדוי - שהוא חולה נעשה יו"ד, נהפך לטובה, ונעשה יו"ד חכמה, והיינו שמסיים ''כל משכבו הפכת בחוליו'. ... עוד נראה לי לפרש במה שאמרו במסכת ברכות: אמר לו רבי יוחנן הב לי ידך, נתן לו ידו והקימו' - דהיינו חמש אצבעותיו של המבקר, וחמש אצבעות של חולה, יעלה מספר יו"ד חכמה, דהיינו מ'דוי' חזר יו"ד, ומ'ערש' - עשר ומיד נתרפא וקם על רגליו בכוונה זו.
לך דוד, פרשת וירא, ע"מ כ"ח, ירושלים, דפוס צוקרמן, תרצ"ו (1936)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מפרש שלפני מותו מדבר עם קרוביו, שכבר הם בעולם האמת.
'ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם'. – נראה לי לפרש על-פי מה שאמרו רבנינו זיכרונם לברכה: שבשעת פטירתו של אדם באים אבותיו וקרוביו עמו במחיצתו ומתלווים עם נשמתו בשעת יציאת נשמה כמו שמובא בזוהר. ... ואותה שעה מדבר עם קרוביו ואוהביו, שככר הם באותו העולם, שבאו עתה לקראתו, להיותם לו לצוותא, מזה העולם לעולם הבא, וזהו אומרו כאן: 'ושכבתי' שבשעת שכיבתי, אהיה אותה שעה עם אבותי ואחר-כך 'ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם.'
לך דוד, פרשת ויחי, ע"מ ע"א, ירושלים, דפוס צוקרמן, תרצ"ו (1936)