מקצת שבחו

מקצת שבחו

מארי אברהם אלנדאף נולד לאימו לולוה ולאביו מארי חיים בשנת תרכ"ו (1866) בקרית אלקבל בצנעא בתימן.
למד תורה בבית מארי שלום אלמנצורה, ובהמשך בבית הכנסת 'בית צאלח', ובישיבת מארי חיים קורח. בהיותו בן ארבע עשרה הוסמך למלאכת השחיטה ע"י מארי יחיא צאלח, והמשיך לעסוק בלימוד התורה. הוא התפרס מיגיע כפיו מלאכת הצורפות, שהייתה לו אומנות משפחת אבותיו.
בשנת תרנ"א (1891) חלה בחולי כבד ונדר שאם ירפא ממנו יעלה ארץ ישראל. בהירפאו קיים נדרו ושם פעמיו יחד עם אשתו ובתו ועלה לארץ יחד עם חכם שלמה הלוי אלשיך. בדרך נפטרו אשתו ובתו, אך הוא לא אמר נואש והמשיך בדרכו. כשהגיע לארץ, התיישב בירושלים, נשא אשה ונולדו להם שלושה בנים ובת. 
בירושלים היה ממייסדי כפר התימנים בכפר השילוח, ושימש כמנהיג העדה במשך כ-35 שנים. הוא ייסד את וועד קהילת התימנים, יסד בתי כנסת, את ישיבת 'תורת משה', שעמד בראשה, ופרסם את המאסף התורני 'תורה מציון'. הוא ייסד גם את תלמוד התורה 'תורה אור', חברת 'תהילה לדוד' לקשישים וחברת 'צעקת אביונים' לעזרה לחולים וליולדות וכן בית עלמין לבני תימן בהר הזיתים. 
בשנת תרנ"ה (1895) יצא למסע חזרה לתימן לאסוף כספים לצרכי העדה ולהדפסת ספרי התאג' - החומש התימני, והוצאה מחודשת של התכלאל - הסידור התימני עם 'עץ החיים' למארי יחיא צאלח. בשנת תר"ס (1900) יצא למסע נוסף לקהילות היהודיות בתימן.
בשנת תרס"ג (1903) השתתף באסיפת ציוני ציון, ובשנת תרס"ד (1904) הקים את חברת 'שיבת ציון'.
בשנת תרס"ז (1907) לאחר פטירת הראשון לציון, חכם יעקב שאול אלישר, נסע לקושטא לקבל היתר להיפרדות עדת התימנים מהעדה הספרדים בירושלים בשל הפלייתם בתשלום מס הגולגולת. בשובו לירושלים נאלץ להתחבא חמישה חודשים, מחשש שיאסר ע"י ראשי העדה הספרדית בירושלים, עד הגיע את ההיתר מקושטא. 
בשנת תרס"ח (1908) יצא שוב לקושטא לסייע ביד יהודי צנעא להוריד מעליהם עול המיסים, ועלה בידו.
משנת תרע"ד (1914), במהלך מלחמת העולם הראשונה, נאסר ע"י הטורקים כמה וכמה פעמים, כדי ללחוץ על בני עדתו לזרז החייבים בגיוס להתגייס לצבא הטורקי. ניצחון האנגלים וכניסתם לירושלים בשנת תרע"ח (1918) הביאה תקווה לגאולה שלימה אך לדברי מארי אברהם אלנדאף: "ואז התחילה ממשלת הציונים, ויקרבו אליהם האנשים הקרובים אל משמעתם, ואת החרדים אל דבר ה' ריחקו, ולאט לאט השתלטו על כל ענייני האומה."
בשנת תר"פ (1920) עבר לתל אביב, והתיישב בשכונת 'כרם התימנים'. הוא נקרא לכהן ברבנות העדה בתל אביב, וכחבר בית הדין הגדול אך הוא משך עצמו מעסקי הציבור, ורוב ימיו הקדיש ללימוד התורה.
מארי אברהם אלנדאף נפטר ביום י"ב אדר ת"ש (1940) ונקבר בירושלים.
בין חיבוריו שיצאו לאור: ספר 'זכור לאברהם' - קורותיו וקורות יהודי תימן בארץ ובחו"ל, 'שרידי תימן' - על ספרי וחכמי תימן, 'מבשר טוב' - בשבח העלייה לארץ ויישובה, 'פתחון טוב' על התורה, ו'זכרוני איש' - שו"ת.

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד לצוות לשאר ישראל שלא יכריתו העניים הרמוזים לשבט לוי.
'אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי' - יש לדרוש זה הכתוב על בני חוץ לארץ, המחזיקים ביד תלמידי חכמים ותלמידיהם, העולים לעיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן. והוא, שידוע ששבט הלוי אין להם חלק בארץ וכולם עניים. והיינו, 'הקהתי' שרומז לקהיון שיניים מרוב צער העוני, שיש בתוך עניי בני ישראל הרמוזים לשבט לוי. ובא לצוות לשאר ישראל: 'אל תכריתו' - כלומר 'אל תפסיקו חיותם' וכו'. ...
ובזה יזכו לקרב קץ הגאולה, שגדולה צדקה ותורה, ע"י שניהם יחזיר ה' יתברך, עטרה ליושנה, וישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, והיינו 'לבית אבותם למשפחותם' בחיינו, אמן.
ענף חיים – פתחון טוב, עמ' ס"ח, ירושלים, תשמ"א (1981)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שלא בקרבת הגופות תלוי העניין כי אם בקירוב הלבבות.
התחלת הגאולה תהיה מן האומה בעצמה 'ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו' לפקח ולהשגיח בענייני הקיבוץ, ולכונן ליבם אל הבקשה הכללית מאת מלכי הארץ וכן כתוב: 'התנערי מעפר קומי שבי ירושלים התפתחי מוסרי צווארך' - בניין התפעל, רוצה לומר: שהם בעצמם יתפתחו ונקבצו.
ואם תאמר מי יאסוף אותנו ואנחנו מפוזרים בקצווי ארץ? אבל לא בקרבת הגופות תלוי העניין כי אם בקירוב לבבות, שנכונן ליבנו אל הבקשה הכללית הנוגעת לכולנו כמו שכתוב: 'בימים ההמה ובעת ההיא, נאום ה', יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדיו הלוך ובכו ילכו ואת ה' א-להיהם יבקשו'.
מבשר טוב, דף י' עמ' ב', דפוס הרא"מ לונץ, תרע"א (1911)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שהמלך סולימאן נתן לישראל החופש להתיישב בארץ.
הנה ידוע ומפורסם שכל מה שהוצרכו חכמינו זיכרונם לברכה, כת הקודמים להזהיר על החזקת היושבים בארץ ישראל, כמבואר למעלה, הוא רק בזמניהם, שאז לא היה ישוב נכון, ומתי מעט היו היושבים באיזהו מקומן של שבחים ארבע ארצות הקודש הידועים, ומסיבת מעוט הישוב ותקיפות הערבים, שהיו בימיהם, היה להם צער גדול בישיבת הארץ, מכל צד ומכל פינה כאשר שמענו ונדעם.
אמנם כאשר קרב זמן והותר הנדר מלמעלה, נתן ה' רגש והתעוררות גדולה, בלב חכמי וגדולי ישראל שרים ופרתמים, עשירי עם, ובקשו ממלכי חסד האדירים והרחמנים העות'מנים, ירום הודם, לתת לישראל החופש להתיישב ישוב טוב בארץ ישראל, בל תהיה עוד הארץ שממה. ולב מלך ביד ה', נתן בלב כל מלך שעמד, מזמן המלך החסיד הרחמן סולימאן סלים זיכרונו לברכה ועד עתה, חן וחסד לישראל, ופתח להם הדרך להתיישב בארץ הנשמה, וגילה את יסודות בית המקדש וכותל המערבי, והרשה את היהודים שהיו דרים בירושתו בזמנו, לבנות את הבית לתלפיות כשהיה ... ומאותו זמן והלאה התחיל הישוב לאט לאט, ואז נתרבה הישוב הלוך וגדל, באין מפגיע מהמציקים יושבי הארץ כמקדם, ותמיד אנו מתפללים בשלומה של מלכות כמו שצוונו חז"ל כי בשלומה יהיה לנו שלום.
מבשר טוב, דף ח עמ' א', דפוס הרא"מ לונץ, תרע"א (1911)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שבזמן הרמב"ם מנהג הספרדים והתימנים היו מנהג אחד.
בזמן הרמב"ם עדיין היה מנהג הספרדים ומנהגינו אחד, שעדיין לא נשתבשו הסידורים, ולא הוסיפו ולא גרעו בהן כלום, והכל על פי הש"ס. ולא נשתנה, רק אחרי כמה שנים, ועל הרוב מזמן מרן הבית יוסף זיכרונו לברכה והאר"י זיכרונו לברכה. וכמו שזה ידוע ומפורסם לחכמים המעיינים בדברי הפוסקים.
ענף חיים – זכרוני אי"ש, סימן ל"ג עמ' קס"ו, ירושלים, תשמ"א (1981)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שתורת ארץ ישראל, יש לכל ישראל חלק בה.
תורת ארץ ישראל היא תורה כללית, יש לכל ישראל חלק בה. כי התורה נקראת 'משפט א-להי הארץ' וכל ישראל יש להם חלק בא-להי ישראל ובתורתו ובחבל נחלתו. ולכן כל ישראל חייבים לחזק את התורה בארץ ישראל, מקום כבודה, להגדילה ולהאדירה כי היא חיינו ואורך ימינו, ולולא תורת ארץ ישראל לא הייתה לנו תקומה בחוץ לארץ.
מבשר טוב, דף ט"ז עמ' ב', דפוס הרא"מ לונץ, תרע"א (1911)