מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם כמייס מאזוז נולד לאימו מרת שאשונה לבית חורי ולאביו חכם אפרים מאזוז בשנת תרנ"ה (1895) בג'רבה.
חכם כמייס מאזוז היה בן יחיד לאביו ולאימו. ראשית תורתו מפי החכם יעקב חורי, ושבגר למד מפי החכם דוד הכהן.
בשנת תרע"ד (1914) חכם כמייס מאזוז נשא לאישה את מרת כמיסה והם זכו ועשו חופתם בארץ ישראל בירושלים, וחשבו לדור ולהישאר בארץ ישראל, אך בצל מלחמת העולם הראשונה, וצו הגיוס לצבא התורכי חזרו לג'רבה.
בג'רבה, שקד על לימוד התורה וספרי המוסר, ודודו, חכם ציון חורי, דאג לכל מחסורו ופרנסתו בריווח. חכם כמייס מאזוז נודע בצניעותו הרבה, היה אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
חכם כמייס מאזוז נפטר ביום כ"ג כסליו תש"ח (1948)
חכם כמייס מאזוז כתב חידושים רבים על התורה ועל התלמוד, והם נשמרו בידי בניו, אך למרבה הצער, בהגיע אחד מבניו לארץ, וחידושי אביו עמו, הם אבדו, ומכלל חידושיו נשתמר רק פנקס קטן, שאוגדו יחדיו ויצאו בספר 'כמוס עמדי'.

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שאין לך אדם, ואפילו פושעי ישראל, שאין לו מצוות עשה.
'אל תהי בז לכל אדם, שאין לך אדם שאין לו שעה' - והנה שעה אותיות עשה, וזה שנאמר: 'אל תהי בז לכל אדם' - אפילו פושעי ישראל ואפילו הריקנים שבהם, אל תהי בז להם, יען שאין לך אדם שאין לו שעה, שהיא אותיות עשה, רצה לומר: כמה מצוות עשה, שהם מצוות גדולות שאין להם קץ וקצבה, שאפילו הרב הגדול שבישראל\ אינו זוכה להם כמו הצלת נפשות, הצלת ממון ישראל מהמלכות וכיוצא, מצדקות וגמילות חסדים, מוסר נפשו למיתה כדי להציל את חברו מיד אומות העולם.
כמוס עמדי, בתוך רפאל המלאך, עמ' מ"ג, נהריה, תשמ"ב (1982)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שישגיח מי שמתפרנס ממלאכתו להחזיק בידו לבל יתמוטט.
עיקר מצוות הצדקה המעולה, שבכל האופנים והסעיפים, היא שישגיח מי שבידו היכולת על מי שהיה מתפרנס ממלאכתו ומסחרו, ואם כה יראה כי נוטה הוא ממצבו, ועומד הוא להתמוטטות, לסעדו ולהחזיק בידו לבלתי יתמוטט, והרבה אופני סמך וסעד ותמיכה יש, כפי האיש וכפי העניין וכפי היכולת.
ולפעמים יש כדי די לזה, בעצה הגונה והנהלה מחוכמת ומתק שפתיים וריצוי, עד אשר יחזור המתמוטט לתוקפו ואייתנו, ולפעמים צריך לזה איזה סעד וסמך על המצאת איזה מלאכה או מסחר לידו עד אשר ימצא המתמוטט דבר להחיות בו את נפשו ואת נפש אנשי ביתו, ולפעמים צריך לזה תמיכה ממשית להלוותו סך מה, למען תתחזק עבודתו ומלאכתו או מסחרו וכיוצא, ואחר כך האיש המקבל עצמו ישיב את אשר הלווה אם לפרקים ופסקי פסקי, אם בבת אחת כפי האפשרות, או לתת לו במתנה ממש, מתנה שאינה חוזרת.
באופן כי ראוי ומוטל על כל אחד ואחד להחזיק ידו של מך ועני, בטרם יפול לארץ ולא ימצא אחר כך הדרך לקום ממפלתו, ויהיה, חס וחלילה, לאיש עני, ובני ביתו גוועים ברעב, נודדים ללחם ואין.
ואם האיש היחידי אין ביכולתו לעשות זאת, ישתף עימו אחדים או רבים מאחינו הרחמנים, וישתדל לחשוב יום ויומיים וחודשים על זה, עד אשר יצא כנוגה צדקו ופעולתו.
כמוס עמדי, בתוך רפאל המלאך, עמ' ס"ב, נהריה, תשמ"ב (1982)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שעבודת ה' קודמת לעיון הגמרא בפלפול וחריפות.
'כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך, השם גבולך שלום, חלב חטים ישביעך' - אפשר לפרש שהנה 'השם' ראשי תיבות: שקידה או שמירה מניין המצוות או הנהגות מוסר או מידות או הלכות מצוות, לרמוז בזה שעל ידי כל הלימודים הללו, שהם עיקר גדול לעבודת ה', בכלל ובפרט, וגורמים שתבוא הגאולה, במהרה בימינו אמן. ו'בונה ירושלים נדחי ישראל יכנס' - כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ועבודת ה', בכלל ופרט, היא קודמת לעיון הגמרא בפלפול וחריפות.
כמוס עמדי, בתוך רפאל המלאך, עמ' כ"ה ב נהריה, תשמ"ב (1982)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד עיקר הפרשה בהבנת הפשט, מצוות ומוסר, ולא ילמד כמצליף.
כל מלמדי תינוקות, שבכל עיר ועיר, כשמלמדים התינוקות פרשת השבוע, צריכים לבאר להם הביאור של כל מצווה ומצווה, הכתובה באותה פרשה, כמו שמבוארת בש"ס ובפוסקים ובמדרשים ובזוהר הקדוש, ובפרט כל המצוות שהם עיקר ושורש לכל המצוות, שהם תלויים בלב, וגם כן כל המצוות הנוהגות בזמן הזה, ובפרט כל המצוות העיקריות הכתובות בפרשת קדושים, שהם עיקר ושורש לכל המצוות, וגם כן יבאר להם פשטן של דברים הכתובים בכל אותה הפרשה, והוא עיקר סדר הלימוד של לימוד הפרשה.
ולא כמו שראיתי, שנוהגים בזמננו, בכל עיר ועיר של תוניס כולה, ואפילו בעיר ג'רבה, שהיא ידועה ומפורסמת בתלמוד תורה, שהיא המובחרת מכל הערים שבכל תוניס כולה, בלימוד התלמוד היא כך, אבל בלימוד הפרשה כשמלמדים התינוקות מלמדים אותם בשרח דווקא, כמצליף בלי הבנת פשטן של דברים, ואין התלמיד מבין שום דבר מה הוא אומר, ומקבל השרח של רבו כמצליף, בלי שום הבנת פשטן של דברים כלל ועיקר. לימוד הפרשה אינו תלוי בשרח כזה, אלא עיקר הלימוד של הפרשה הוא, כשילמד אותם הפרשה בתפסיר, ויבאר להם כל אותה הפרשה בהבנת פשטן של דברים, ובפרט שיבאר להם היטב כל מצוות הכתובים באותה פרשה, ובפרט כל המצוות הנוהגות בזמן הזה ... וגם כן יבאר להם כל המוסרים, היוצאים מאותו ענין של אותה פרשה. זה הוא עיקר הלימוד של הפרשה.
כמוס עמדי, בתוך רפאל המלאך, עמ' נ"ג ב,, נהריה, תשמ"ב (1982)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד העמדת התלמידים הוא מעשה המצוות ולא חריפות החידוד.
'שמעון בנו אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה' - כנגד מה שאמר אביו: 'והעמידו תלמידים הרבה' - בא שמעון בנו ואומר: 'לא המדרש עיקר' - היינו, שילמוד וילמד לתלמידים, שידעו ללמוד דווקא (דהיינו, רצה לומר: עיון הגמרא בפלפול וחריפות דווקא) אלא המעשה, שהוא מעשה המצוות שהם תכלית לימוד התורה. כמו שנאמר: 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה' - שעיקר מצוות העמדת תלמידים הוא ללמדם ללמוד וללמד ולשמור ולעשות את כל דברי התורה, דהיינו כל מצוות עשה ולא תעשה מהתורה ומחכמים, ומדברי קבלה ומדברי סופרים, וכל המידות והמוסרים ודרך ארץ, ולא העיקר בלימוד העיון בגמרא לבד בפלפול וחריפות החידוד.
כמוס עמדי, בתוך רפאל המלאך, עמ' ס"ו ב,, נהריה, תשמ"ב (1982)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שעוסקים בסוכה בצאת כיפורים, שנקבלה תשובתנו מדין בנים.
'מנהגם של ישראל תורה הוא' - אחר יציאת בתי הכנסת, במוצאי יום הכיפורים, אנו עסוקים במצוות סוכה, תכף ומיד, ולמחרתו גם כן אנו עסוקים בארבעת המינים שבלולב, ויש לתת טעם הגון למה ישראל עוסקים דווקא במצוות הללו, תכף אחרי יום הכיפורים, ולא במצוות אחרות. בהקדים עוד מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה במקום אחר: שהסוכה היא מדין בנים, ועוד כתבתי שארבעת המינים הם מדין בנים, ולכן תכף אחרי יום הכיפורים, שעשינו תשובה ונתקבלה תשובתנו, יען שאנחנו בנים.
כמוס עמדי, בתוך רפאל המלאך, עמ' נ"ט, נהריה, תשמ"ב (1982)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שאדם שהוא רחמן, מוכרח שהוא רוצה בחיות ליבו.
'רחמנא ליבא בעי' - שעיקר החיות של האדם והבהמה הוא תלוי בלב, וזה שנאמר: 'רחמנא' - רצה לומר: אדם שהוא רחמן, ומרחם על העניים, מוכרח שהוא רוצה את הלב, רצה לומר: מוכרח שהוא רוצה בחיות ליבו ולכן הוא מרחם על העני ומחייהו, כדי שגם הוא, ה' יתברך, יתן לו חיות בליבו ויאריך ימים.
כמוס עמדי, בתוך רפאל המלאך, עמ' ל"ד ב נהריה, תשמ"ב (1982)