מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם מימון עבו נולד לאמו ולאביו חכם ראובן בן חכם משה עבו בעיר מסתגאנם באלג'יר. 
אביו היה פרנס על הציבור בעיר מסתגאנם, ועמד בראש חברת גמילות חסדים. חכם מימון עבו היה רב ודיין, דרשן ומוכיח בשער, מרביץ תורה לרבים.
חיבוריו של חכם מימון עבו יצאו לאור בחייו: 'דגל ראובן' - תהילים יצא לאור בשנת תרכ"א (1861), והוצאה נוספת בשנת תרכ"ז (1867); 'בני ראובן' - על התורה, יצא לאור תרכ"ה (1865); 'חסד ואמת' - דיני ביקור חולים והלווית המת יצא לאור בשנת תרכ"ו (1866); 'שבט ראובן' - על קהלת יצא לאור בשנת תרכ"ט (1869), 'מטה ראובן' - יצא לאור בשנת תר"ל (1870).
יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו.

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד להקדים מבעוד יום להזמין העניים לאכל על שולחנו.
וטוב עין יקדים מבעוד יום אחר עניים מרודים, להביאם אל ביתו, והיו באוכלי שלחנו כדי שימצא את ידיו לאמור בליל התקדש חג: 'כל דכפין ייתי ויכול', כי אם לא יזמינם מבעוד יום, איך ימצא ידיו ורגליו לאמור על שולחנו: 'כל דכפין', וביתו סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא. העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים ...
ועניים מרודים יביא בית בפיוטים ודברי ניחומים, כי הוא עיקר הצדקה. כי אם ינהג בעיצבון, וברוח גבוה עמהם, הכך הוא מקלקל חיים בחסד?! ומי ביקש זאת מידו, רמוס האומללים ו'לערוץ אנוש מן הארץ', אשר על כן יאמר נא ישראל: 'כל דכפין וכו', 'השתא הכא עבדי לשנה הבאה בארץ ישראל', לדבר על לב העניים האומללים, קרואיו אשר זה עני קרא, והעני כסתה כלימת פניו, ולכן תשיב אמריו: קול לו קול אליו - 'השתא הוא עבדי וכו' - כלומר לא תבוש ולא תכלם כי השנה הזאת כאן אתה אורח 'ומהולל מאוד', ולשנה הבאה אתה תהיה בביתך בארץ ישראל.
ספר מטה ראובן על ניסן והגדה של פסח, דף יא עמ' ב, דפוס אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תר"ל (1870).
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שמקדים לקרות משה קבלה מסיני, לקבל שאינו מפורש בה.
טעם ד' ותועלת הזמן העתיד הוא יום חג השבועות זמן מתן-תורה, להזהיר את העם, לבל יעלה על לב איש, ללגלג על דבר שמירת הדינים המקובלים מפי משה רבנו, עליו השלום, שלא באו מפורשים בתורה, ולומר שאין לו לשמור אלא מה שמפורש בתורה. לכך אנו מקדימים לקרות משנה זו, יען אשר באה בה שלשלת הקבלה ומסורת תורה שבעל-פה מתחילת 'משה קבל תורה מסיני', ובבוא יום מתן תורה, כבר שעבדנו עצמנו לשמוע בפירושה ושמירתה אל מסורת קדמוננו.
ספר מטה ראובן על ניסן והגדה של פסח, דף ע"ב, דפוס אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תר"ל (1870).
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד כיוון שיבוא גואל, אין מענה בפיהם לבטל שמירת שבת.
'ה' מלך גאות לבש' - גאות לבש הוא אותיות: גואל שבת, שבזכות שבת תבוא הגאולה. רבינו האר"י, זכרונו לברכה, הובאו דבריו ב'חומת אנך', ואפשר על זה הדרך, מה שאמר במדרש: אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, מאחר, שהגלית לנו בין האומות, כדין הוא שלא נשמר את השבת, ועיין עוד. ואם כן, כיוון שיבוא גואל, אין מענה בפיהם לבטל שמירת שבת. וזהו שרמז: גואל שבת. ואפשר 'גאות לבש' אותיות תשוב גאל - לרמוז כשיחזרו ישראל בתשובה, יבוא הגואל במהרה בימינו אמן.
ספר דגל ראובן עם תהילים, פרק צ"ג, דף קכ"ד, דפוס אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרכ"ז (1867).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד אור לי"ד - במלאות לו י"ג, בודקים את החמץ בכל מצפונו.
'אור לי"ד בודקים את החמץ' - והוא כי כאשר השאור מחמיץ העיסה, היצר הרע מחמיץ ומפסיד את האדם ומעפשו, ועל כן חל עליו חובת ביעור היצר הרע מעליו, ולא ייחל עד אשר יגדל או לעת זקנה חלילה, כי אם או לי"ד הנער הוא במלאת לו שנת י"ג ויום אחד, שמתחיל הי"ד, כי אז ייחל היצר הרע לפעמו, יבעיר את הבערה. וזהו: 'לאור הנר', וזה: 'בחורים ובסדקים' - בכל מצפונו לבו ומחבואות פניותיו.
ספר מטה ראובן על ניסן והגדה של פסח, דף ט עמ' א, דפוס אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תר"ל (1870).
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד להחמיר הפיפא ביום טוב אך יכול לתת למי שאינו מחמיר.
שתיית הפיפא, ביום טוב מן הדין מותר, אך טוב להחמיר ביום טוב ראשון, ומה גם שגדול אחד חלם על רב מופלג, והשביעו בשם ה', שיאמר לו מה יאמרו בשמים על שתיית הפיפא, והשיבו כי השותה ביום טוב מקללים אותו, והשותה בתשעה באב משמתים אותו, והשותה בכלת חתנים מנדים אותו, ואני ראיתי חלום זה כתוב מהגדול החולם, זיכרונו לברכה, ויש בו עוד דברים, וכמדומה שהיה כתוב עליו, שהחלום היה בשנת שכ"ד (1564), מכל מקום אבל ביום טוב שני גאוני עולם לא החמירו, ומאחר שמי שאינו שותה הוא משום חומרא דווקא, נראה שיכול ליתן הפיפא למי ששותה ביום טוב.
ספר מטה ראובן על ניסן והגדה של פסח, דף ס"ט עמ' ב, דפוס אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תר"ל (1870).
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שהגאווה היא יסוד המחלוקת, ובנפול היסוד יפול הבניין.
'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך' - והוא על דבר מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ששם הויה מורה על הענווה, וידוע שהגאווה היא יסוד מוסד למחלוקת, ובנפול היסוד יפול הבניין, וזאת אומרת: 'וכל בניך לימודי ה' - המורה על הענווה - אז 'ורב שלום בניך'.
ספר בני ראובן, פרשת נח, דף ד בהפטרה, מדפיסים שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו, תרכ"ד (1864).
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד כשחרב הבית חיסר יוד מירושלים, ולעתיד תהיה שלמה.
'דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם' - כתב הרב מדרש תלפיות, זכרונו לברכה, הנה ידוע כשחרב בית המקדש, חיסר הקדוש ברוך הוא ו"ה משמו ואלף מכיסאו, שכתוב: 'כי יד על כס יה'. גם חיסר יוד מירושלים והם אותיות: 'והיא', וסימן: 'והיא מר לה' על חסרון אותיות, והיא מר לה לשכינה כביכול. ... ובבוא המשיח, ימחה שמו של עמלק, ויהיה השם והכיסא וירושלים שלמים.
ספר שבט ראובן עם קהלת, דף א', דפוס אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרכ"ט (1869).
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שאף נקמה בגויים, לא ישלם כמידתם, ויעשה כמשפט.
'לעשות בהם משפט כתוב' - כתב גאון עוזנו, החיד"א, זיכרונו לברכה, משם מהרי"ך, זיכרונו לברכה, שאנו אומרים ב'הניזקין', שמביאים בחורי ישראל היפים מאוד, ואוסרים ברגלי מיטותיהם ומשמשים. אמר לו אחד לחברו: זו - היכן כתובה? אמר לו: 'גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב'.
וזה שאמר: 'לעשות נקמה בגויים' אך הוא 'לעשות בהם משפט כתוב' - לא לשלם להם כמידתם, שהיו אוסרים וכו', שרמוז במה שכתוב: 'אשר לא כתוב, ואנו, חס ושלום, לא תהא כזאת בישראל, אלא 'משפט כתוב' דווקא - להוציא את 'אשר לא כתוב', ונותן טעם: 'הדר הוא לכל חסידיו', וכן 'לא יעשה בישראל', שאסור בפני כל חי. עד כאן לשונו. ובזה יובן, משום כך 'מאנה להנחם על בניה כי איננו' - כיוון שהעונש אינו דומה כדומה, לכן לא קיבל תנחומים על בניה.
ספר דגל ראובן עם תהילים, פרק קמ"ט, דף קצ"ד, דפוס אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרכ"ז (1867).