מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם אברהם פרחי נולד לאמו מרים ולאביו חכם דניאל ביום ח' אדר תרל"ד (1874) באיזמיר שבתורכיה,
נתחנך ולמד בישיבות העיר, ונתעלה ועלה בלימודיו. בצעירותו נתקבל ושימש כשליח ציבור ראשי בבית הכנסת 'מחזיקי תורה' באיזמיר. היה תלמידו של חכם שמואל רחמים פונטרימולי, והחל עוסק במלאכת הגורלות (קמיעות לחולים, הכנת רפואות וסממנים ועוד). שמו יצא לתהילה כאיש אמת ועניו, ואנשים רבים הגיעו אליו לקבל ברכתו. נודע  גם כדרשן מעולה, והיה דורש בקהילות שונות ברחבי איזמיר.
לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים בשנת תרע"ח (1917) זכה ועלה, והתיישב בירושלים, עקב אילוצים שונים עזב וגר לתקופה קצובה בפריז. לאחר מכן חזר לארץ, והיה מקבל בביתו כל אדם שהיה זקוק לברכה או רפואה.
חכם אברהם פרחי נפטר בשיבה טובה. יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו.
חכם אברהם פרחי הוציא לאור את חידושיו בספר 'אבי הנחל', בשנת תש"ז (1946).

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד לכונן סימן לאחים המפורדים בין האומות כענפים של עץ אחד.
אם מסיבת איזה מקרה או מאורע, העם השבט או בני המשפחה היושבים יחד, נאלצים להבדל איש מעל אחיו, לפני שהקהילה תתפרד, הזקנים והמשכילים אשר בתוכם, צריכים להמתיק סוד, להציב ולהקים איזו אנדרטה, או לכונן איזה סימן לאות ולמזכרת, הבא להורות ולהוכיח שהם פארות וענפים של עץ אחד. ושאם במקרה נכרות עד הוא יחלים, ויונקתו לא תחדל ואיש באחיהו מדובקים בגזעם, יתלכדו ולא יתפרדו לעולם, ובכל ימי חייהם בשיבתם ובקומם בשיחתם ובמדבורתם, לא ימוש הסיפור מפיהם על כל הקורות אותם, איך שעל ידי מלחמה, סערה, משבר או מקרה אחר, נתרחקו ונפרדו מאבותיהם מאחיהם ומקרוביהם, נזרקו והושלכו אל ארץ אחרת, כדי שהציור של הפגע והמאורע המעציב הזה, ישאר חקוק וחרות על לוח ליבם, ועל לב בניהם ...
וכל זה מחשש וממגור שמא במשך הזמן, בהיותם רחוקים זה מזה, מפוזרים ומפורדים בין העמים, יתערבו בגויים ההם, ילמדו ממעשיהם, ולפי האקלים ומזג האוויר באדמות נוכריות, יהפוך גם עורם ואופיים, והיה כי יאריכו הימים, ובאיזה יום בהיר, אחד באחד יגשו ויתראו פנים אל פנים, כמעט בטוח שיתנכר אחד אל השני, או שישכח מהם מקורם, ואפשרי מאוד שיהיו גם לאויבים לילה, והנה הסמל והציון המסורתי טמון בחובו של כל אחד מהם, יהיה העד הנאמן המזכירם והמראה להם בעליל, שמשורש אחד יצאו, וכי אנשים אחים הם מבטן ומלידה ואב אחד לכולם. ...
אבי הנחל, עמ' 44-45, ירושלים, תש"ז (1946)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד מעלתה על השכל, שדבקים באהבתה, ומשפיעה להטיב עימם.
'והיו הדברים האלה, אשר אנוכי מצווך היום על לבבך' - ופירשו חכמינו זיכרונם לברכה: שלא יהיו בעיניך כצו מלך ישן, שכבר עבר זמנו, חלילה, אדרבא אצלך תהיה התורה כחדשה, ואש אהבתה תתלקח בליבך מיום אל יום יותר, עד ש'באהבתה תשגה תמיד'. ...
המעלות והיתרונות שישנם לתורה על השכל, כאלה ודומים לאלה, פלפולים, משלים אגדות המושכים לב השומעים, וכולם יוצאים מלפניהם בהיותם מבושמים מיין רקחה, ומתלהבים ודבקים בה בכל נימי נפשם ולבבם, היות ו'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' ומלמדתם להועיל להם - לעצמם ולכל בני ביתם, ולכל בני שכונתם וסביבם, לאשר הם המצווים את בניהם אחריהם: 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט', וכשהדברים יוצאים מן הלב, נכנסים ישר אל תוך ליבם, משפיעים עליהם ומחזירם למוטב.
אבי הנחל, עמ' 56-57, ירושלים תש"ז (1946)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שהניצוץ שלהם כמוסים עמנו וחתומים באוצרות אברי גופינו.
היות ורוח החיים אשר באפינו, המניעה ומקיימת אותנו על פני האדמה, הוא שאר רוחם כוחם ואונם של הורינו ומולידנו, אשר הם סבבו ישותנו והוויתנו, והזיק והניצוץ שלהם הכמוסים עמנו והחתומים באוצרות אברי גופנו, הם הם המאירים עינינו, וכל עוד אנו נמצאים וקיימים עלי אדמות, אנו שותים מימיהם, ובכן השכל וההגיון מחייבים את כולנו צאצאיהם, לעשות למענם ולטובתם כל מה שביכולתנו, ועד כמה שאפשר ועולה בידנו, לתקן ולהשלים איזה חטא הנעשה על ידם (וסתם אדם אין בארץ שלא יחטא) או לקום נגד המעלילים עלילות ברשע, דברים שלא היו ולא נבראו, ומוציאים לעז עליהם, לפרוע ולשלם חובתם אם ישנם וכדומה, להזהר בדיבורנו ולהשגיח בבמעשינו שלא לגרום לאיזה תואר וכינוי בלתי נעים לשמם הטוב חלילה, ואחרית דבר שצריך להחליט על פי מבט נקודה זו, שמוכרחים ונאלצים אנו להוקירם ולהתנהג בכל הכבוד וההערכה הראויה לנו ולהם.
אבי הנחל, עמ' 43, ירושלים, תש"ז (1946)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שהחיים הם צדקה שעשה עמנו, שנעשה בהם צדקה.
במילים 'היום הרת עולם' רמזו על הצדקה, מכיוון שהיום נברא העולם, והוא נברא רק בשביל האדם, שהוא מובחר הברואים, והוא הרודה על כל בריותיו ועל כל היקום אשר ברגליו ... והסיבה לזה כידוע היא שבחיים הללו עצמם, נמצא איזו סגולה, ואיזה דבר המתוק מדבש ומנופת צופים טמון בחובם, מה שאין הפה יכול לדבר, ואין שום תענוג אחר בעולם שישתווה לשמחה ועליזות לגילה ולמעדנים הנמצאים בתוך החיים הללו. אם כן אין צדקה יותר גדולה מזו, ובואו נחזיק טובה לבורא ברוך הוא, הואיל והיום הזה מזכירנו את ההזדמנות היקרה שבו נברא העולם להנות מהמטעמים היותר ערבים, ולהשביע בצחצחות נפשנו, ואחר שהחיים הללו הם צדקה שעשה הקדוש ברוך הוא עמנו, בואו אחי בני עמי, ונלך אחר מידותיו, ונלביש ערומים, ואת רעינו הצנועים הנחבאים אל הכלים, נעזור ונפתח את ידנו לעניינו ולאביוננו הדווים והאומללים, ותמיד נהיה רודפי צדקה, המצילה אותנו ממות, וחיה נחיה.
אבי הנחל, עמ' 10, ירושלים, תש"ז (1946)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד אף לאויבים לחלוק כבוד לדמותם, ולא לחלל צלם א-לוהים.
'ויהי לעת בוא השמש ציווה יהושע ויורידום מעל העצים' - על כרחם הרגו אותם, היות שהם היו לנו לאויבים, ואם במקרה הייתה לאל ידם והיו מנצחים את היהודים כי אז היו מקעקעים ביצתם חלילה, אבל סוף כל סוף זקוקים ומחויבים לחלוק כבוד לדמותם, ולא לחלל את צלם הא-לוהים, שבו ברא את האדם.
אבי הנחל, עמ' 27, ירושלים, תש"ז (1946)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד למהר להשלים המניין על מה שקמו עלינו, בימינו, להמעיטנו.
היום הזה נקבע ליום של מועד קטן, והילולא היא לנו, ובו אנו ממהרים להשלים את המניין, ובמיוחד בזמן הזה בימינו אנו, שכמעט כל כדור הארץ קמו עלינו להמעיטנו, חלילה וחס, שחיבה יתרה נודעת לנו, שעינינו רואות המקרה הטהור הזה, שבה אנו מקיימים מצוות 'פרו ורבו ומלאו את הארץ' - בהא הידיעה, הידיעה הרומזת לנו לארצנו, ארץ ישראל שעל פי רוב 'כל אשר ישנו פה עמנו עומד היום' לפני ה' א-לוהינו, יצא ממדבר העמים, כל עוד נפשנו בנו והצלחנו לעלות ארצה.
אבי הנחל, עמ' 75-76, ירושלים, תש"ז (1946)