מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם אליהו בן אמוזג נולד כבן יחיד לאמו קלרה ולאביו אברהם, בי"ג אייר תקפ"ג (1823), בליוורנו שבאיטליה. משפחת בן אמוזג הגיעה לליוורנו מפאס שבמרוקו. 
אביו נפטר בינקותו, ובשנת תקפ"ז (1827), והוא בן 4, מתה עליו גם אמו. חכם אליהו בן אמוזג גדל ולמד תורה אצל אחי אמו, חכם יהודה קורייאט. לצד לימודיו במקרא, תלמוד, מדרש וקבלה, הרחיב השכלתו בלימודים כלליים ובשפות. בשנת תקצ"ט (1839), והוא בן 16, כתב את המבוא לפירוש 'מאור ושמש' שחיבר דודו. בשנות העשרים לחייו, החל לכהן כדרשן בליוורנו, ולאחר מכן גם כדיין וכמלמד בבית המדרש לרבנים שבעיר.  
חכם אליהו בן אמוזג הקים בליוורנו בית דפוס, ובו הדפיס ספרי קודש שונים, ביניהם חיבורים רבים של חכמי מרוקו. גם ספריו נדפסו בבית הדפוס שהקים.
חכם אליהו בן אמוזג עימת את התורה עם החכמות וזאת כדי להפיק את האמת מן התורה. לשיטתו, כל הידע האנושי הוא ניצוצות של האמת שהתגלתה לישראל בתורתו. הוא לא חשש להשתמש במדעים, שהיו חשודים על חלק מן החכמים אחרים, בני תקופתו כדי לבאר את הכתוב.
בשנת תרכ"ה (1865), שלוש שנים אחרי שיצא הכרך הראשון של פירושו לתורה - 'אם למקרא', שרפו חכמי ארם צובא (חאלב) את ספרו, בשל השימוש שעשה במדעים ובביקורת המקרא. חכמי ירושלים, נמנעו מלשרוף ספרו, אך לא קיבלוהו. למענם כתב את 'צרי גלעד' אגרת הגנה על ספרו.
חכם אליהו בן אמוזג נפטר ב יום ז' אדר א' תר"ס (ת"ש) בעירו ליוורנו, ונקבר שם.
חכם אליהו בן אמוזג כתב את ספריו בעברית, איטלקית וצרפתית. ביניהם: 'אם למקרא' - פירוש לתורה. 'ישראל והאנושות' - חיבור פילוסופי העוסק בתפקידה של היהדות בעולם. 'מבוא לתורה שבעל פה' - אסופת מאמרים. 'בשבילי המוסר' - חיבור פילוסופי המשווה בין המוסר היהודי למוסר הנוצרי. טעם לש"ד - חיבור פולמוסי על דברי שד"ל (שמואל דוד לוצאטו). 'צרי גלעד' - איגרת הגנה על ספרו 'אם למקרא' בפני חכמי ירושלים.

מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד כיבוד זקנים משום חוכמתם ומשום תולדותיהם.
'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן' - רבותינו פירשו: זקן - זה שקנה חוכמה. וחוץ מהראיות לפירושם היוצאות מכתבי הקודש, זה היה מנהג הקדמונים לכנות בשם זקן החכמים שביניהם. ...
ואין צורך להזכיר דוגמאות מכבוד הזקנים אצל גויי הארץ הקדמונים כי ידוע הוא. רק אחת אזכירנה, מעולה על כולנה ...בארץ יוון, ושם, בהיות זקן נכנס לבית התיאטרון או לקרקס, כל היושבים שם היו קמים לפניו ומכבדים אותו. ...שפעם אחת נכנס זקן רווק, ולא קמו ולא זעו ממנו, וכשנשאלו מה נשתנה זקן זה משאר זקנים, השיבו - עדיין לא הוליד מי שיקום מפנינו כשנהיה גם אנחנו כמותו היום.
אם למקרא, ויקרא, הערות בהר, דף ע"ב עמ' ב', הוצאת אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרכ"ג (1863)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שאין הולכים בחוקותיהם, רק במה שהתורה הרחיקה.
ואם תשיבוני מפסוק 'ובחוקותיהם לא תלכו', אני אומר שאין הכוונה אלא על האמונות הכוזבות והמנהגים המתועבים, שאם לא כן, צאו ופרנסו לי כיצד יאמין איש ישראלי במלאכים והם האמינו, כיצד יאמין בתחיית המתים והיא הייתה פינת יקרת לאמונות המצרים, כיצד נקריב קורבנות והם הקריבו, כיצד נתפלל והם התפללו? הא אין לך לומר אלא שהכוונה על האמונות והמעשים שהתורה הרחיקה, שאם לא כן, לא מצאנו ידינו ורגלינו בשמירתה, ושנאת השקר תבטל אהבתה.
צרי גלעד בתוך 'מסורת בעידן המודרני', הרב יצחק שוראקי (עורך), עמ' 37-36, הוצאת ידיעות אחרונות, תל-אביב, תשס"ט (2009)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שאהבת הרע הוא בכל מין האדם, יהיה מי שיהיה.
'ואהבת לרעך כמוך' - ממה ששינה וכתב 'ואהבת לרעך' ולא אמר 'לבני עמך', שמענו שבכלל 'רעך' - כל מין האדם. והרי זה כאילו יאמר: כל כך צריך אתה ליזהר מלנקום ולנטור את בני עמך, כי זה כלל גדול, 'ואהבת לרעך כמוך' - יהיה מי שיהיה.
וממה שיורה שהאמת כן, הוא מה שכתוב להלן 'כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים'. ושמא תאמר, גר זה, איננו - רק גר שקיבל עליו כל המצוות.
אם כן 'הגר אתכם' - מה בא ללמדנו? ואם הוא גר צדק הרי הוא כישראל בכל מקום שיהיה. הא למדת, שאין לגר זה קורבת עמך רק היותו גר אתכם.
אם למקרא, ויקרא, פרשת קדושים, דף מ"ו עמ' א'-ב, הוצאת אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרכ"ג (1863)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שמוסר יהודי נועד לעצב אזרחים טובים למעלה ולמטה.
אין מי שמכחיש שיש בתורת משה, או מוטב לומר, ביהדות, שני דברים הנבדלים זה מזה בטיבם, בתכליתם, ובאמצעים המשמשים ליישומם - יש בה מדיניות, ויש בה מוסר.
ללא ספק, היהדות אחת היא ומדיניותה מתקשרת באלף דרכים לְמוּסָרָהּ. המדיניות היהודית שואלת את סגנונה מהמוסר היהודי, באמצה לעיתים את יפעת קדושתו וגדלותו. אף מוסר היהדות לא נועד רק לעיצובם של אזרחים טובים לירושלים של מעלה, אלא גם לעיצובם של פטריוטים טובים, ישראלים טובים ואזרחים טובים לירושלים של מטה.
מוסר ומדיניות בתוך 'מסורת בעידן המודרני', הרב יצחק שוראקי (עורך), עמ' 48-47, הוצאת ידיעות אחרונות, תל-אביב, תשס"ט (2009)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד לכבד החוכמה האנושית ולהשתמש בה בלימוד תורה.
מעולם לא הקלו רבותינו הקדמונים בכבוד החוכמה האנושית, ולא זו, אלא שכיבדוה ונשאוה, ועל לוח ליבם כתבוה. הלא אמרו - 'כל האומר דבר חכמה, אפילו מאומות העולם, נקרא חכם', ואמרו - 'והאבדתי חכמים מאדום' מכלל שיש.
ובראש כולם הפעם ילווה, ומִדְבָּרוֹ נאוה, הוא הקדוש הרב יהודה הלוי, בספרו האדיר והנאור הוא 'הכוזרי'. שם ידבר עמנו בשפה ברורה ובנעימה קדושה, ושמה יחזה לנו נכוחות כי חכמי התלמוד היו בקיאים בכל חוכמה, וביארו כמה פינות התורה העיונית והמעשית על פי החוכמות...
ואם כך היו עושים חכמי התלמוד בזמניהם, והרב יהודה הלוי בדורו, מה נענה אנו, יתומים של יתומים, מקול מחצצים, והניגשים אצים, אשר היו בעינינו לקוצים, כי כפליים לתושיה גדלה תאניה, וגדל גם כן הצורך להשתמש בחוכמות ולמאוס באיוולת, לדחות הנזק ולקרב התועלת.
צרי גלעד בתוך 'מסורת בעידן המודרני', הרב יצחק שוראקי (עורך), עמ' 27-26, הוצאת ידיעות אחרונות, תל-אביב, תשס"ט (2009)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מבאר כי האדם חפשי ולכן זכאי לכבוד ואחראי לכבוד אחרים.
נמצאנו איפוא למדים, שהחירות המוסרית משתמעת, אומנם, מן התורה והיא מהווה, לדעתנו, את אחד הנימוקים היפים נגד האמונה בגזירה הקדומה והמקריות, שיוחסו, כביכול, לתורת משה.
האידיאה, שהיהדות יצרה לה על כבודו של האדם, תהיה נטולת כל משמעות ללא קביעה חגיגית של החירות. האדם הוא חפשי; הוא טעון איפוא השתלמות תמידית.
ישראל והאנושות, פרק שני - כבוד האדם, עמ' 126, הוצאת המוסד הרב קוק, ירושלים, תשכ"ז (1967)