מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם יצחק אברהמי נולד לאימו ולאביו בעיר תוניס.
גדול בתורה ודרשן מצויין, ענוותן, חסיד וקדוש, השוקד על התורה לילות כימים. חכם דוד חיים יצחק הכהן טנוג'י, הידוע כחכם חוגא הכהן מגדורה, הרב הראשי של תוניסיה מעיד עליו: 'צדיק יסוד עולם', וחברו הקרוב, חכם ישועה בסיס, שבשנת תר"ז (1847) מונה לרב הראשי, מעיד עליו: 'ספר תורה גנוז'.
חכם יצחק אברהמי עסק בתורה מתוך חיי דוחק ועוני, כשתורתו אומנותו. פעם אחת עשו לו הקהל כסות מבגד ושמלה חדשה בבית הכנסת הגדולה, והיה להם היום יום שמחות והתפללו אותו היום בלא תחנון.
חכם יצחק אברהמי חיבר מספר ספרים בכתב יד. מתוך גנזי כתב ידו, יצא לאור ספר הדרשות 'אמרי קדוש', בעיר סוסה, בשנת תשי"ט (1959), כמאה ועשרים שנה לאחר כתיבתו. בספר מובאים עשרים וארבע דרשות להספד, ושתי דרשות לבר מצווה. בסוף הספר הובאו שלושה סיפורים בערבית-יהודית, שנמצאו בין כתבי המחבר, על החכמים רבי אברהם אבן מוסא ורבי יעקב נטף. מקור הסיפורים הללו, בכתביו של חכם אברהם כלפון מטריפולי. 
חכם יצחק אברהמי נפטר בשנת תרכ"א (1861). יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו.

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שלא ימנע מלהיטפל בעני בשל גדולת מעלתו, וייקר ערכו.
'תן לו משלו שאתה ושלך שלו', וכן בדוד הוא אומר: 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'. הכוונה, כי העשיר אינו רוצה ליטפל בעני, לתן לו משתי סיבות: האחת - באומרו, וכי אני יקר הערך וגדול ליהודים, ואתטפל עם איש נבזה וחדל אישים?! והשנית - באומרו, מה אני מחסר ממוני, לתת לאיש אשר לא עמל בו?! - לזה בא התנא להזהיר: 'תן לו משלו' יתברך, 'שאתה' - דהיינו גדולת מעלתך, 'ושלך' - דהיינו: ממונך ועושרך, 'שלו' יתברך. וכן בדוד הוא אומר: 'כי ממך הכל' - דהיינו: הגדולה והכבוד, 'ומידך נתנו לך' - דהיינו: הממון.
אמרי קדוש, דרוש ט"ז, דף ק"ו ע"א, דפוס מכלוף נגאר ובניו, סוסה, תשי"ט (1959)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שחכמתכם היא מעולה בעיני כל העמים החכמים.
'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים' - יראה: שחכמתכם ובינתכם היא חשובה ומעולה בעיני כל העמים החכמים, עד שהם בעצמם יודו ויאמרו: 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה', - רק' למעט שאר החכמות, שלא חשובות כלום, לגבי חכמת הגוי הגדול הזה, כלומר התורה. וזה מה שאמר פרעה ליוסף: 'אחרי הודיע א-לוהים אותך את כל זאת, אין נכון וחכם כמוך' - יראה: אחר שיש לך ידיעה בכללות התורה, הנקראת 'זאת', כמו שאמר הכתוב: 'וזאת התורה', אז ודאי 'אין חכם ונכון כמוך' - שחכמתך נמשכת מן התורה ולה יקרא חכמה, שהיא עיקר ומעולה על כל החכמות.
אמרי קדוש, דף ס"ח ע"ב, דפוס מכלוף נגאר ובניו, סוסה, תשי"ט (1959)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שחמדת הזהב והדבש לפי שיעור, והנאת תורה קיימת לעד.
'יראת ה' טהורה עומדת לעד ... הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים'. - יראה שחמדת הטוב, כלומר עסק התורה והמצוות על ידי יראת ה' היא קיימת לעד, מה שאין כן חמדת המועיל, וזהו: 'מזהב ומפז רב'. וחמדת הערב, כלומר 'דבש ונופת צופים', ששני חמדות אלו כלים ונפסדים.
וזהו מה שאמר הכתוב 'מה נמלצו לחכי אמרתך מדבש לפי'. ... - כמה נעמו ונמתקו לחכי תורתך ומצוותיך יותר מדבש, שהדבש אינו אלא לפי שיעור, וזהו 'לפי'. ועל פי דרכנו יאמר כי הנאה מתורה וממצוות נמשכת וקיימת לעד.
אמרי קדוש, דף ק ע"ב, דפוס מכלוף נגאר ובניו, סוסה, תשי"ט (1959)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שהודיעם שבכל צרתם, לא עזב אותם, ועדיין חביבותו עליהם.
'בכל צרתם לא [לו] צר, ומלאך פניו הושיעם'. - כאשר בא עליהם צער גלות, שלא יכלו לסבול, אפשר יהיו סבורים כי ה' עזב אותם ביד האויב, חס ושלום, על כן הוצרך להודיעם על ידי נבואת יחזקאל, ואראה את ה', שעדיין בחביבותו אלינו, כמו שכתוב בזוהר הקדוש בתחילת פרשת שמות, עיין שם.
וזהו אצלי מה שאמר הכתוב: 'בכל צרותם לו צר', שיש לומר מה בא לרמוז הקריאה והכתיבה, שהקריאה 'לו' בואו, והכתיבה 'לא' באלף? ... כי 'בכל צרתם' - אפילו צרת גלות בבל, שבאה אחר גרם המעלות, שאינם יכולים לסבול, עם כל זה 'לא צר', אינה נקראת צרה, בהיות כי הוא יתברך, לא עזב אותם ומשתתף בצרתם, וזהו: 'לו צר'. ודבר זה לא העלימו מהם אלא הודיעו להם על ידי נביא, וזהו: 'ומלאך פניו הושיעם' - כלומר הנביא שעומד ומתנבא לפניו יתברך, כמלאכי מרום העומדים לפניו, 'הושיעם' - במה שהודיעם: 'ואראה את ה'', שלא עזב אותם.
אמרי קדוש, דרוש ה', דף ס' ע"א-ע"ב , דפוס מכלוף נגאר ובניו, סוסה, תשי"ט (1959)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שזוכים כולם לתחייה ע"י שמהנים תלמידי חכמים מנכסיהם.
'אמר רבי אלעזר: עמי הארצות אינן חיים, שנאמר: מתים בל יחיו'. שנו גם כך: 'מתים בל יחיו' - יכול לכל? - תלמוד לומר: 'רפאים בל יקומו' - במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר. אמר לו רבי יוחנן: אין נחת לאדוניהם שאמרת להם כך. ההוא במרפה עצמו לעבודת כוכבים הוא שכתוב: 'כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל' - כל המשתמש באור תורה - אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה - אין אור תורה מחייהו. כיוון שראה שמצטער, אמר לו: רבי, מצאתי להן תקנה מן התורה: 'ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום' - וכי אפשר לדבוק בשכינה?! והכתוב: 'כי ה' א-להיך אש אוכלה', אלא: כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו - מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.' - נמצא שאף מי שיקיים כל המצוות, לא יזכה לתחייה אלא בעסק התורה או במהנה ללומדי תורה, וידוקדק אומרו: 'מצאתי להם תקנה מן התורה', שהוא שפת יתר, אלא שרמז בלשונו: רפואה זו לזכות לתחייה, אינה אלא מן התורה, שאם אינו בן תורה, לכל הפחות יהנה לתלמיד חכם מנכסיו, ויזכה ל'חיים כולכם היום'. יראה במה שאתם דבקים בה' ליהנות לומדי תורה, זוכים כולכם לתחייה אף מי שאינו בן תורה. ולזה גדלה מעלת תלמוד תורה יותר מכל המצוות, שכל המצות לא יספיקו לזכות לתחייה, אבל על ידי תלמוד תורה זוכה לתחייה, וזה אומרם: 'עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בעלי תורה, שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף'.
אמרי קדוש, דף קנ"ו ע"א-ע"ב , דפוס מכלוף נגאר ובניו, סוסה, תשי"ט (1959)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד נתון תיתן, שיכוון אם בתורת הלוואה אם בתורת צדקה.
'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, לאמור קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך' - הכוונה להזהיר על מצות השמיטה, שלא לזלזל בה, כלומר: להימנע מלהלוות סמוך לה, כדי שלא תשמיט אותו שנת השמיטה, והוא אומרו: 'ורעה עינך באחיך האביון', ולא תיתן לו משום קורבת שנת השבע כדי שלא תשמיטנו. לא תעשה כן, אלא 'נתון תתן לו'. יראה: שבשעה שאתה נותן לו בתורת הלוואה, תגמור בדעתך מתנה אחרת, מתנה גמורה שלא על מנת להחזיר, שהשמיטה משמטת, ויהיה בתורת צדקה. ולזה כפל לומר 'נתון תתן' - שתגמור דעתך לשני מיני נתינה: שאם יפרע לך קורם השמיטה - אזי תהיה הנתינה בתורת הלוואה, ואם לא יפרע עד אשר באה שנת השמטה - אזי תהיה הנתינה בתורת צדקה.
אמרי קדוש, דף קס"א ע"ב , דפוס מכלוף נגאר ובניו, סוסה, תשי"ט (1959)