מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם אהרון אליהו רפאל חיים משה פירירה נולד לאימו יהודית (ג'ודיטא) ולאביו חכם יצחק משה בשאלוניקי.
כשהיה בן שישה חדשים, חלה במחלת הקדחת, ובחסדי ה' ובטיפולה המסור של אימו, ניצל ונרפא. הוא גדל בתורה, בנגלה ובנסתר, והיה לאחד מחכמי ישיבת המקובלים 'בית אל' בירושלים.
בשנת תר"ל (1870) הרב עקיבא יוסף שלזינגר, שהיה ממחדשי ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל, זכה ועלה לירושלים. הוא חבר לחכמי הספרדים, והתוודע לחכם אהרון אליהו רפאל חיים משה פירירה, והיה למחותנו.
בשנת תרל"ג (1873) חכם אהרון אליהו רפאל חיים משה פירירה הוציא לאור חיבור בשבח ארץ ישראל עם דגל לשמחת תורה עבור ילדי ירושלים. בשנת תר"מ (1880) הוציא לאור שני ספרים בשבח ארץ ישראל וירושלים: 'מכתם שלום ישראל', ו'מכתם שלום ירושלים'. 
חכם אהרון אליהו רפאל חיים משה פירירה נשא לאישה את אלגריאה, ונולדו להם שלושה בנים: חכם יצחק משה, חכם מרדכי, וחכם דוד משה, שנפטר בייסורים קשים. לזכרו קרא לספרו 'מעיל קודש ובגדי ישע' בשם 'תולדות אדם', ראשי תיבות אד"ם - אהרון דוד משה. בשנת תרמ"ו (1886) נפטרה אשתו ומנוחתה כבוד בהר הזיתים.
חכם אהרון אליהו רפאל חיים משה פירירה נפטר ביום כ"ז אלול תרמ"ז (1887), ומנוחתו כבוד בהר הזיתים.
בשנת תרמ"ח (1888) יצא לאור, לאחר מותו, ספרו 'מעיל קודש ובגדי ישע' בשני חלקים ביד בנו חכם יצחק משה פירירה. הספר כולל פירוש וכוונות לספר 'עץ החיים' לחכם חיים ויטאל.

גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד כיוון שהגיע זמנו להיבנות יבקשו כל ישראל להרבות שלום.
וכזה וכזה יבקשו אופן כל ישראל, שלא לקבל לשון הרע, לא מגדול ולא מקטון, לא מיחיד ולא מרבים, אלא יתחכמו הם, הפך הנשלח להם, וזה טוב להם בעולם הזה ובעולם הבא, וכל שכן לא יחזרו הלשון הרע הנזכר ליד מי שנאמר עליו, כי זה עצת היצר הרע לחרחר ריב ומדון עד אין קץ באין סוף כדי שלא יחריבו ירושלים, כיוון שאנחנו רואים שהגיע זמנו להיבנות, וחכמי ישראל, וכל ישראל דעתם והשגחתם על ירושלים לטוב, כאשר שומעים ורואים בעיניהם, כמה נדבות אלפים ורבבות, התנדבו כל ישראל כרי לתקן ולבנות ירושלים. מי לחזק התורה ועבודה פה במקום, זה השער לה', מי לרופאים והוצאת חולים, אין סוף ואדם קדמון, מי לבנות בתים ובתי כנסיות מפוארות, אין סוף וקץ. ...
וכזה וכזה יבקשו כל ישראל להרבות שלום ובניין ירושלים, תבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן, ולא להפך. ואם יש יכולת בידם, יוכיחו בנועם שיח, פה מתוק מדבש לשני הצדדים, לזה כראוי לו ולזה כראוי לו, כי כל אחד ואחד יש בו צד טוב וצד שאינו טוב, ויניחו הטוב משני הצדדים, ויבטלו הרע משני הצדדים.
מכתם שלום ישראל-מכתם שלום ירושלים, דף י"א ע"א, ירושלים, תר"מ (1880).
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד תיקון רחל בטלית, שמתעטפים האנשים בליל יום הכיפורים.
'ענתה רחל בראש' - נראה בזה יש לומר, שהרי היא מצוות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות. ואם כן למה צריך טלית כלל ליל יום הכיפורים? ועוד מה לנו להניח טלית בשבילה, הרי הנשים יתעטפו בטלית ויעשו תיקונה, והגם שאנחנו מבני בניו של רחל כמו שאמר אחר כך בדרוש הבא, בעזרת ה' יתברך, אפילו כך היה די לנשים שיעשו זאת. ועוד קשה שהגם שבשאר ימים איזה אישה יניח ציצית ותפילין כמו מיכל בת שאול שהייתה מנחת תפילין, כידוע מרבותינו זיכרונם לברכה, אפילו כך, בליל יום הכיפורים, לא ראינו שיזהיר להם הרבה, שיזהרו כל הנשים בליל יום הכיפורים, אלא ודאי ופשוט שעיקר התיקון הוא על ידי האנשים ואנחנו, בעזרת ה' יתברך, נחיה כלולים, בעזרת ה' יתברך, בכל מכל, ועל זה התיקון הוא על ידי בין עיקר התענית, בין הטלית, בין סוכה, וכזה ראה וקדש. ולא יישאר שום קושיה בעזרת ה' יתברך, כי משכיל על דבר ימצא טוב משפט אמת צדקה ישלום.
מעיל קודש ובגדי ישע, חלק ב', שער הכוונות, דף פ"ב ע"א, דפוס אלחנן טענענבוים, ירושלים, תרמ"ח (1888).
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד אהבת האדם במשה רבינו, שאהב אומות העולם.
יש לומר שמשה רבינו, עליו השלום, היה עניו ואוהב אפילו אומות העולם, שנקראים האדם שנאמר: 'אדם אתם אבל אומות העולם נקראים האדם' כדברי רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'. ומשה רבינו, עליו השלום, אהב אפילו ערב רב והתפלל עליהם וכן רבן יוחנן בן זכאי מקדים שלום אפילו לגויים כידוע. וידוע שהאומות מונים לחמה שנקראת 'גדול' וישראל ללבנה שנקרא 'מאור קטן', כמו שאומר הזוהר הקדוש. וזהו שהיה נכנע לפני מי שגדול ממנו. וכן יש לומר על דוד המלך, עליו השלום, שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במגילה ע"פ: 'ודוד הוא הקטן - שהיה מקטין עצמו בפני מי שגדול ממנו' - היינו אפילו בפני הגויים, שנאמר: 'ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש' והוא היה מלך גדול על כולם, ואפילו כך אמר.
מעיל קודש ובגדי ישע, חלק א', הגהות עץ החיים, לאה ורחל, דף ל"ט ע"א, דפוס אלחנן טענענבוים, ירושלים, תרמ"ח (1888)..
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שישתדל לכבד הוא בעצמו את אביו ואת אימו.
וכל זה שאני משתדל בכבודם הוא כדי לקיים מצוות 'כבד את אביך ואת אמך', וכיוון שבא לידינו נאמר דרך רמז, דהיינו שישתדל האדם בכל מאמצי כוחו כדי לכבד הוא בעצמו את אביו ואימו, ובפרט אחר מותם. כי הוא להם נחת רוח עד מאוד, כשבנו לומד ואומר קדיש או הפטרה, וכל שכן כשדורש עליו הוא בעצמו, ובפרט במאמרי זוהר הקדוש. הוא חשוב למעלה הרבה.
מעיל קודש ובגדי ישע, חלק א', הגהות עץ החיים, לאה ורחל, דף מ"ו ע"א, דפוס אלחנן טענענבוים, ירושלים, תרמ"ח (1888)..
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שהשלום שורש לכל השלמויות, וכולל כל הטובות שבעולם.
יתרחק המחלוקת ויתקרב השלום, לפי שהשלום מהמידות השורשיות להשגת כל השלמויות. כי היא יסוד ועיקר הכל לקיום כל הבריאה, עד שבא מילת שלום במספר אותיות ארבע בשם ארבע אותיות, שהוא שורש כל השמות הקדושים. לרמוז שכשם ששם הוי"ה ממנו היו כל ההוויות, כך השלום ממנו נמשכים כל השלמויות וכל הקיומים. ולכן שמו של הקדוש ברוך הוא שלום, ו'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום', לפי שהשלום כולל כל הטובות שבעולם.
מכתם שלום ישראל-מכתם שלום ירושלים, דף כ"ט ע"א, ירושלים, תר"מ (1880).
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שמצילה ממוות הגוף העולם הזה והנשמה בעולם הבא.
כל העושה צדקה מניח שלום בין הקדוש ברוך הוא ובין העני, שלא יתרעם על הקדוש ברוך הוא למה אינו מפרנסו, כי הוא זן ומפרנס אפילו לכלב ועורב, ומקרני ראמים עד ביצי כינים, שנאמר: 'או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי'. ואין מעוז ומגדול להינצל בעת צרה כמו כצדקה שנאמר: 'וצדקה תציל ממוות'. ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה, שמציל ממוות הגוף בעולם הזה והנשמה בעולם הבא. ועל ידי זה נכון גם כן הפסוק הנזכר, שנקט השלום כפול כי הצדקה ב' פעמים גורם שלום כפול הנזכר. ועל זה נכון הפסוק: 'נתון תתן', 'הענק תעניק', 'העבט תעביטנו' - הכל כפול, ונראים דברי אמת ושלום.
מכתם שלום ישראל-מכתם שלום ירושלים, דף כ"ב ע"ב, ירושלים, תר"מ (1880).
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שעל ידי הלימוד ממשיכים הטוב בעולם, הגם שיושבים בביתם.
'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם' - בהכרח היינו שממשיכים שלום ושפע וטוב בעולם על ידי לימוד התורה, הגם שיושבים בביתם ואינם הולכים מכאן לכאן.
מכתם שלום ישראל-מכתם שלום ירושלים, דף כ"א ע"ב, ירושלים, תר"מ (1880).