מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם אהרון ברכיה ממודינא, נולד לאמו אימפיריאה ולאביו משה, בשנת שמ"ח (1585), במודינא שבאיטליה. 
עיקר תורתו למד מפי החכם הלל ממודינא, החכם מנחם עזריה מפאנו (הרמ"ע מפאנו), ומהחכם ישראל סרוק תלמידו של האר"י, וראשון מוסרי קבלת האר"י באיטליה.
בקטנותו גדל בביתה של סבתו, אם אמו, מרת פיוריטה. אלמנת סבו חכם שלמה יעקב רפאל. אמו, אימפיריאה ממשפחה חשובה ועשירה, שמוצאה ממגורשי צרפת, ואביו משה היה גביר גדול, מנכבדי ומתקיפי הקהל במודינא. 
בשנת ש"ע (1610) נסמך בסמיכת חכמי צפת, על ידי חכם יום טוב צהלון, שהגיע כשליח לעיר מודינא. 
בביתו הקים ישיבה ותלמוד תורה, לשם היו מתקבצים המון מיהודי העיר לשמוע דברי תורה חוכמה. לאחר מכן הקים בית כנסת ובית מדרש בביתו של אביו, ואף קיבל רישיון מהדוכס, כך שלא נצרך לפרוע מס לשלטונות. 
חכם אהרון ברכיה ממודינא נשא אישה ונולדו להם בנים ובת אחת, בתוכם חכם הלל, שהיה לאחד מחכמי העיר.
חכם אהרון ברכיה ממודינא הצטיין בחכמת הקבלה, ונחשב לאחד מגדולי המקובלים באיטליה. מרן החיד"א, חכם חיים יוסף דוד אזולאי כותב, ששמע שאף היה לו מלאך "מגיד" משמיים שלימדו תורה.    
חכם אהרון ברכיה ממודינא נפטר ביום כ"ה תמוז שנת שצ"ט (1639)
חיבר עשרות ספרים, מהם נשארו שמונה עשרה בכתב יד, ונדפסו ארבעה: 'מעבר יבוק' - דרשות, 'אשמורת הבוקר' - סדר תפילות למשכימי קום, 'בגדי קודש' - לימודים ותפילות, ו'מעיל צדקה' - לימוד ועבודה. 

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שהריווח בשוק במשא ומתן באמונה הוא שפע הקדושה.
ויהיה משאכם ומתנכם בשוק נאה, ותזהרו מאוד לישא וליתן באמונה, כי האמונה היא מלכות, סוד הקדושה אמונתן של ישראל, ויש לאדם לישא וליתן בה, כדי שהכל יהיה בתוך הקודש, ולא יצא לחוץ למקום השקר. כי הריווח שיהיה לכם באמונה הוא שפע הקדושה, ושכנגדו הוא שפע אל זר, חס ושלום, ובא זה ומאבד את זה.
ותנו מממונכם בעין יפה לצדקה בכל יום, וכן לכל מצווה, וכל מי שייתן למצווה אינו מחסר מנכסיו, ולכך נאמר: 'כי נר מצווה' - שאלף אלפים מדליקין ממנו, ואורו במקומו עומד. ואל תונו שום אדם, שכל ממון, שאינו של יושר, הבא ליד האדם, הוא מהשפעות הבאים מכוח השטן ומצינורותיו הנשברים.
מעבר יבוק, תולדות המחבר, עמוד 34, הוצ' ראשונה, מנטובה, שפ"ד (1624), הוצ' אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (1991)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שכרה של רחל, שנתנה הסימנים לאחותה.
הנה מזה עדות נאמנה, אמנו רחל שמסרה ג' הסימנים בליל נישואיה לאחותה: א, נידה. ב', חלה. ג', הדלקת הנר. ועם שאישה מתקנאת בירך חברתה, כבשה תאוותה שהרחיקוה מיעקב דודה כדי שלא תיכלם אחותה. ומהחסד הזה שעשתה רחל עם אחותה נתן השם שכרה כפול ומכופל כנגד הג' סימנים הנזכרים: נגד סימן נידה, פעל השם עמה נגד הטבע, שהיא הייתה עקרה, כמו שכתוב: 'ורחל עקרה' - וילדה. נגד סימן חלה, נסתובב העניין שנלקחה הבכורה מראובן, וניתנה ליוסף בכורה של רחל, וירש פי שניים בארץ ישראל. וכנגד סימן הדלקת הנר בשבת, זכתה לבנה בנימין, שבחלקו נבנה בית המקדש, מקום שבו מדליקין המנורה להעלות נר תמיד.
מעבר יבוק, דרוש לסדר ויצא, עמוד י"ד, הוצ' ראשונה, מנטובה, שפ"ד (1624), הוצ' אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (1991)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד חג האסיף, שיאספו כל האומות מדי שנה לחוג החג.
משם והלאה יהיה שלום וממשלה, שיבואו כל האומות מידי שנה לירושלים לחוג את חג הסוכות הוא חג האסיף, לזכר כי נאספו הגלויות משבעים מקומות אל ארץ אבותיהם, ועמהם נאספו כל האומות כולם.
מעבר יבוק, דרוש לסדר ויהי מקץ, עמוד מ', הוצ' ראשונה, מנטובה, שפ"ד (1624), הוצ' אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (1991)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שנשמתו קבועה בתורה ובתפילה אז שכינה קבועה בה.
זה כלל גדול בכל מצווה ועבודה תדירה, וכן בעסק התורה, שצריך שיעשנה בקביעות, ולא כשיזדמן לו לבד, ועל כן אמרו שצריך לקבוע לו מקום לתורתו ולתפילתו.
וכן כתוב בתיקוני הזהר: כמו שהנשמה עושה, כך שורה השכינה כנגדה. נשמה שהיא קבועה בתורה ובתפילה, אזי היא מקום קבוע שהשכינה שורה עליה. אבל נשמה שאינה קבועה בתורה או בתפילה, אלא אם מזדמן לה במקרה, כך גם היא שורה עליה במקרה.
מעבר יבוק, הערה מהמחבר, עמוד קנה, הוצ' ראשונה, מנטובה, שפ"ד (1624), הוצ' אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (1991)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שלא מפני תורתה תיפדה, אלא על משפט אמת שתעשה.
כמה גדול כח המשפט התורני, שאפילו אם תהיה האומה חס ושלום, בתכלית השפלות גולה ובלא אור תורה, עם כל זה בקיום המשפט תרום האומה משפלותה לרום מעלתה הגשמית והרוחנית.
וזהו שסיים בעל המדרש: 'ואם אתם עושים אותם, הרי הוא מחזיר בתי דינים ובית המקדש שלכם', שנאמר: 'ואשיבה שופטייך כבראשונה', וסמוך לו כתוב: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'. - 'ציון' שהיא על תילה 'תפדה' מכל צרה 'במשפט' התורני, והגם ש'מציון תצא תורה' - לא מפני התורה שלה תפדה, אלא על משפט אמת שתעשה. 'ושביה' - אותם שאין להם בגלות הידיעה להיות דן דין אמת לאמיתה של דין, שבויים אלו, בני הגולה, יהיו נפדים מגלותם, בשומרם משפט התורני באותו חלק הנקרא צדקה, שהוא ביצוע הפשרה בין בעלי הדין.
מעבר יבוק, דרוש לסדר משפטים, עמוד פ"ג, הוצ' ראשונה, מנטובה, שפ"ד (1624), הוצ' אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (1991)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד צורת בתי כנסיות כדוגמת ארבע דרגות המציאות.
בתי כנסיות שבגלות, הנהיגו קדמוננו, עליהם השלום, לעשותם בדרך ואופן, שיהיה להם הדוגמא של בית המקדש, בהראות בתוכם דוגמא לארבע דרגות המציאות. רוב בתי כנסיות יש להם העזרה לפניהם רמז לעולם הזה. הבית כנסת עצמו עם הנרות הדולקים בו, רמז לעולם הכוכבים. הדוכן רמז לעולם המלאכים. הכיסא ששם יושב השליח ציבור וספר התורה בחיקו, רמז לעולם שבו כיסא הכבוד. ארון הקודש עם הספרי תורה שבתוכו רומזים לעולם הספירות.
מעבר יבוק, דרוש לפרשת תרומה, עמוד פ"ט, הוצ' ראשונה, מנטובה, שפ"ד (1624), הוצ' אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (1991)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד סדר הקריאה, חלף קדיש קדושה וברכו, למתפלל ביחיד.
טוב לומר קודם קדיש, אחר ברכת התורה וברכת כוהנים פרשת תרומת הדשן כי זמן מצוותה הייתה קודם עלות השחר, והיא טובה להעביר רוחות רעות וליישר ההרהור, ובפרט בפסוק 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה', ואם ירצה להוסיף בפרשת האזינו ... ואם ירצה יקרא סדר קבלת התורה שבעל פה. ... אך עיקרם נתקנו ליחיד, שאינו מתפלל עם הציבור או עבור בני היישובים, שאין להם מניין, שאליהם יאות לומר כולם, ערב ובוקר, חלף קדיש וקדושה וברכו, ונדפסו לזכות את הרבים...
מכל מקום המרגיל עצמו בהם, יתווסף לו בהם כוח וקדושה. ... ואם ירצו לקצר הסדר שבכל יום, יעשו כרצונם, והנה אנו לא הנהגנו עצמנו לומר בכל יום פסוקי 'ועתה יגדל נא כוח ה' במזמור שלפני קדיש, כדי שלא להטריח על הציבור. רק בימים המיוחדים כגון שבתות וראשי חודשים, ובימים שדודים מתמתקים, וכן כל אחד יוכל לקצר כרצונו.
אשמורת הבוקר, הערה, אמר אהרון ברכיה ממודינה, מנטובה, שפ"ד (1624)