מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם דוד מועטי נולד לאמו ולאביו חכם שמואל בשנת תקנ"ו (1796) בעיר אלג'יר. 
תורתו למד מחכמי העיר אלג'יר, ובתוכם קרובו חכם דוד בן אהרן מועטי. הוא גדל בתורה, ושימש דיין וכראש הישיבה הגדולה 'עץ החיים' באלג'יר. הרביץ תורה ברבים, פסק הלכה וחבר ספרים רבים, שהתפרסמו עוד בחייו. 
בשנת תק"ץ (1830) נכבשה אלג'יר ע"י צרפת, וכ-3,000 מיהודי אלג'יר עלו לארץ ישראל והתיישבו בגליל. הנותרים, אף שמבחינת זכויות האזרח הוטבו חייהם, הרי שמבחינת חיי הדת והמסורת חלה התדרדרות גדולה. חכם דוד מועטי התמודד נוכח האתגרים שהציבה ההשכלה והמודרנה בפני חיי היהודים כפי שניכר בספריו הרבים.
בשנת תר"ד (1844) נסע לעיר ליוורנו על מנת להוציא לאור את ספרו 'נאום דוד' - רמב"ם ודרושים; בשנת תרי"א (1851) יצא לאור שם גם ספרו 'קדשי דוד' - תלמוד; עד שנת תרי"ג (1853) חזר לאלג'יר שם יצא לאור ספרו 'ידי דוד' - תלמוד; יתר ספריו יצאו לאור בליוורנו: בשנת תרט"ז (1856) 'יוסף דוד' - דרושים, בשנת תר"כ (1860) 'לבב דוד' - רמב"ם; בשנת תרל"ו (1876) 'אשר לדוד' - דינים ו'צוף דבש' - תשובות.
מכל ילדיו נותר לו רק בנו חכם משה מועטי, בין תלמידיו הרבים נמנה חכם מסעוד בן יוסף גוזלן מחבר הספר סמד"ר.
חכם דוד מועטי ובנו נאסרו ע"י זדים, הוכו קשות והגיעו עד שערי מוות, בחסדי ה' הצליחו להינצל ולברוח ממאסרם.
חכם דוד מועטי נפטר מדוכא בייסורים, לאחר מחלה ממושכת, ביום ו' שבט בשנת תרמ"ב (1882).

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שיחזור וייתן אף שקיים כבר מצוות הצדקה, שלא חיסר ממונו.
'נתון תיתן לו' - שמצווה הכתוב על מצוות הצדקה, שייתן ויחזור וייתן, ולא יאמר בשביל מה עוד יוסף על חובתו שנתן כבר לעני וקיים מצוות הצדקה, ונמצא שחסר ממונו והוא כבר קיים מצוות הצדקה. לזה אמר: 'ולא ירע לבבך בתתך לו' עוד פעם אחרת, 'כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-להיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך' - כלומר שאוכל הפירות גם בעולם הזה. ואם כן למה אתה מתיירא על חסרון ממונך, הרי עכשיו לא תחסר, שאדרבה אתה מרוויח ביתר שאת, שמצוות הצדקה מן הדברים שאוכל פירותיהם בעולם הזה.
יוסיף דוד, דף ע"ה ע"א, דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו, תרט"ז (1856)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד בכל שם שיגאלם, יהיה עימם גם בגלות אחרת.
'ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם' - שיאמרו לי באיזה שם משמותיו יתברך גואל אותנו, אם בשם המיוחד שאין גלות אחריה או בשם אחר, היו מתייראים שמא יגלו עוד, לא עלינו, ולא תהיה עוד תקומה מצד העוון, חס ושלום. ולזה השיב לו הקדוש ברוך הוא: 'אהיה אשר אהיה', כשם שאני עמהם בגלות זה כך אהיה עמה בגלות אחרת, כלומר שגאולה זאת היא אות על גאולה אחרונה, שהרי בגלות זה הם תחת שני שרים הגדולים על שבעים שרים, כל שכן שאגאלם באחרונה שהם תחת יד שר של אדום לבד.
יוסיף דוד, דף כ"ד ע"א, דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו, תרט"ז (1856)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד גודל חילול ה', שקנו שם אצל הגויים שהיהודים גנבים.
ורב הצער בראותי בני עמי במשאם ובמתנם, רובם נעשה להם כהיתר גניבה וגזל, מינים ממינים שונים, במידה במשקל ובמשורה. ואת כל אשר יחכם הוא לרמות ולזייף ולהחליף המקח היקר בזולל, אחרי פירעון סכום מקח היקר. עד שקנו שם אצל הגויים, שהיהודים גנבים מזויפים, עד שכאשר יחרף איש את חברו על מעשיו המכוערים קוראו בשם יהודי, שכמה גדול חילול השם כזה. העם אשר בחר ה', היו לחרפה על מעשיהם. וכבר אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'לא תעשו עול במשפט' - שאם שקר במידה ובמשקל קרוי עוול, שנאוי, משוקץ, חרם, תועבה. וגורם חמישה דברים: מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם.
וסיף דוד, דף נא א, דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו, תרט"ז (1856)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד בנר חנוכה, שעושה בפרסום רב, נראה שאין כוונתו לשם שמים.
'מניח הנר חנוכה למעלה משלושה טפחים, ומצווה להניחה למטה מעשרה טפחים ואם הניחה למעלה מעשרה טפחים, יצא. אבל אם הניחה למעלה מעשרים אמה, לא יצא'. - לרמוז שהמצוות שיעשה, יהיו חשובות אצלו בכוונתו בהם לשם שמים, וידע ערכם כמה גדלו, ואל יהיו בזויות אצלו לעשות אותם מצוות אנשים מלומדה, ויהיו למטה ממה שירדוף אחר הקניינים המדומים, שיחשוב אותם סמוכים לארץ ובזויים בעיניו. וגם כן לא יעשה אותם להתגדל ולהתייהר בפני ההמון, אלא שיהיה צנוע במעשהו שלא יראה אותם אלא הוא לבדו, כמו דבר שיש בידו 'למטה מעשרה טפחים', שלא יראוהו אחרים אלא הוא לבדו.
'ואם הניחה למעלה מעשרה, יצא' - כלומר שעשה מצוותיו שלא בהצנע, במקום שיראוהו אחרים - יצא, רצונו לומר: אם כוונתו הייתה לשם שמים אלא שלא עשה בהצנע, יצא.
'אבל אם הניחה למעלה מעשרים אמה' - כלומר שעשה בפרסום רב, מזה נראה שוודאי כוונתו שלא לשם שמים אלא להתגדל ולשם ולתפארת, ולזה לא יצא ידי המצוות שעשה, כיוון שלא עשה לשם שמים, ודומה שכאילו לא עשה, שהמצוות צריכות להיות לשם שמים דווקא.
יוסיף דוד, דף מ"א ע"א, דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו, תרט"ז (1856)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד טעם שלושה רגלים לקבוע חזקת האחדות בליבם לעולם ועד.
טעם עליית ברגלים שלוש פעמים בשנה, כדי שיהיו תמיד דבוקים בעבודתו, שכשיהיו בקיבוץ הגדול ההוא, ובעבודת הקורבנות וכבוד המקדש, המעוז וקדושתו, לא ישכח הצור ותמיד מחשבים בו.
ועוד כדי שיהיו ישראל באחדות גמורה ויקבע אותו האחדות בלבבם לעולם ועד, כי השלושה יש חזקה. ויהיו תמיד 'גוי אחד בארץ', שבזה חפץ ה'.
יוסיף דוד, דף כ"ט ע"א, דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו, תרט"ז (1856)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד נתנה ע"י משה שהוא כלול מכללת כל קהילת יעקב.
'תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב' - רצונו לומר שהתורה היא כלולה תרי"ג מצוות וציווי שלה לנו, שאנו ראויים לה, שכאיש אחד אנחנו, ועל ידי משה שתהא מורשה. ונתן טעם למה דווקא על ידי משה, משום שהוא כלול מכללות כל קהילת יעקב.
יוסיף דוד, דף ס"א ע"א, דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו, תרט"ז (1856)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד מנהג תענית לפני פורים של אלג'יר בד' בחשוון, ובי"א בתמוז.
הנה בעירנו ארג'יל ידוע שעושים שני פורים, אחד בארבעה במרחשוון ובאחד עשר בתמוז, ובשניהם עושים יום הקודם תענית ציבור גמור, לעניין קריאת 'עננו' בין גואל לרופא בחזרה, ובין לקרות בספר תורה, אפילו בבואו בשאר ימי השבוע ולקרות 'ויחל' ... הנה כאשר יבוא יום ארבעה בחשוון בשבת, שהוא יום פורים הוא בעירנו זאת ארג'יל, ראה ראינו לדייני העיר הקודמים שיעשו יום הצום יום חמישי, והדבר קשה אצלי שלמה לא יעשו הצום בזמנו שהוא יום ששי ... ואמרתי כיוון שעשו כך ואין מי שמצטער, בוודאי שהתקנה מקודם כך עשו שכאשר יבוא יום ששון בשבת, אין מתענים ביום ששי, שכל העם טרודים בצרכי שבת ויקדימו הצום ביום חמישי, וכך קבלו עליהם.
אשר לדוד, דף ו' ע"א, דף ח' ע"א, דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו, תרל"ו (1876)