מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם יונה נבון נולד לאביו חכם חנון נבון ולאימו בשנת תע"ג (1713) בירושלים.
בשנת תפ"ב (1722), כשהיה בן תשע, נפטר אביו. ראשית תורתו למד מפי חכם ישראל מאיר מזרחי במדרש 'בית יעקב פירירה'. בשנת תק"ב (1742) ייסד ה'אור החיים', חכם חיים בן עטר את ישיבת 'כנסת ישראל' בירושלים, וחכם יונה נבון החל ללמד בישיבה. משנפטר חכם חיים בן עטר בשנת תק"ג (1743) עמד חכם יונה נבון בראש הישיבה. בין תלמידיו המובהקים נמנים מרן החיד"א, והראשון לציון חכם יום טוב אלגאזי. הוא שימש גם ראש ישיבת 'גדולת מרדכי' על שם הנדיב מרדכי טאלוק, שמנתה מספר מצומצם של בחורים, יחד עם גיסו של חכם יצחק זרחיה אזולאי, אביו של מרן החיד"א. בשנת תק"ד (1744) הוקמה ישיבת 'יפאר ענווים', בראשות הראשון לציון, החכם חיים אברהם רפאל בן אשר, והוא נמנה עם חכמי הישיבה. בשנת תק"ו (1746) יצא כשליח דרבנן לעיר טורקיה, ובשנת תק"ח (1748) הוציא לאור את חלק א' של ספרו 'נחפה בכסף' בעיר קושטא. עם חזרתו, מונה לדיין בבית דינו של הראשון לציון, חכם יצחק הכהן רפפורט, והוא חתום על מספר תקנות בירושלים כמו מלבושי הנשים, ובשנת תקי"ד (1754) איסור המשחק בקלפים.
חכם יונה נבון נפטר ביום ט"ז שבט בשנת תק"כ (1760), בגיל ארבעים ושבע ונקבר בירושלים. 
ספרו 'גט מקושר' יצא לאור בליוורנו, לאחר מותו, בשנת תכ"ב (1762) ע"י בנו החכם אפרים נבון, ותלמידו מרן החיד"א. חלק ב' של ספרו 'נחפה בכסף' יצא לאור בקושטא, לאחר מותו, בשנת תר"ג (1843). ספרו 'באור הלכות פסח' ועוד דרושים וליקוטים, עדיין עומדים בכתב ידו.

מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שיעור טלית, החייב בציצית, כל שיכסה ראש בן תשע.
כלל העולה מדברינו אלה כי מדה קצובה לא מצאנו בדברי הפוסקים, ולא בשישה סדרים, כי אם זה שיכסה קטן ראשו ורובו, ומדת הרב בעל 'דרך חכמה' היא לדעת הספר מצוות קטן. וכיוון שמרן כתב סתם ולא ביאר באיזה קטן - יש לנו ללכת לחומרה כדעת הטור, ולשער בקטן בן ט' שנים, שיכסה ראשו ורובו מאחריו, בין באורך בין ברוחב, ויכול לברך עליו, אפילו להתעטף כמו שכתב מרן.
נחפה בכסף, חלק א', אורח חיים, סימן א, דף י"ב, ע"א , קושטא, תק"ח (1748)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד בדבר מחלוקת כותב להלכה ולא למעשה, דרך משא ומתן.
לעניות דעתי להלכה ולא למעשה עד אשר יסכימו הרבנים המובהקים תקיפי ארץ ישראל כי 'להם לבדם ניתנה' הארשת שפתיים, ולא לי, ולכיוצא בי. כי מה אני לבוא לגשת לעניין ברכות שיש 'לא תישא', ובפרט בדבר שחלוקים בה תנאי העולם כולו, אלא שדרך משא ומתן כתבתי מה שכתבתי. ואם אזכה לכוון לדבר הלכה, ישמח לבי גם אני, ואם שגיתי 'אתי תלין משוגתי', ועם ה' הסליחה רבה. כה דברי הצעיר שבתלמידים, ומתאבק בעפר רגלי כל יודעי דת ודין לתיאבון. הצעיר יונה נבון.
נחפה בכסף, חלק א', אורח חיים, סימן ב', דף ט', ע"א , קושטא, תק"ח (1748)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שמלווה לגוי וזרע בשביעית, מותרים פירותיה.
כלל העולה לנידון שלנו, שמותרת האלמנה לאכיל פירות הללו, כיוון שהשדה אינו שלה כמו שכתבנו. אכן אם השדה שלה ועשו עורמה זאת, פשוט שאסורים לה אלו הפירות. ועברה על איסור שביעית. כי אדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, ואפילו על ידי גוי אסור, כמו שכתבנו. ועל הרבנים לחקור הדבר לידע האמיתות, ואחר כך יורו לה להיתר. וכל זה כתבתי להלכה ולא למעשה עד אשר יסכימו המאורות הגדולים הרבנים המו' היושבים ראשונה, שכולם ישנם בהם - הן חכמה והן עצה והן תבונה. וברוח מבינתם נחתי לעומק הדין.
נחפה בכסף, חלק א', יורה דעה, סימן ד', דף כ"ז, ע"א , קושטא, תק"ח (1748)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שנחלקו לגזור תענית גשמים, ובאו גשמים, ועשו שלום.
מעשה בא לידינו בשנת תק"ח, שפסק בין גשם לגשם ארבעים יום, וקצת רבני עיר הקודש היו רוצים לגזור תענית ציבור ככל החומרות של האחרונות, כמו שכותב הטור באורח חיים סימן תקע"ה, וקצת רבנים היו רוצים לגזור תענית ציבור פשוט כספר הרמב"ם, זיכרונו לברכה, שאין גוזרים תענית כצום חמור אלא בארץ ישראל, ובגלל המטר ובאותם עשר תעניות וכו' יעויין שם. ...
ואני הצעיר דעתי נוטה כדעת המקלים בדבר, משום שמרן ב'שולחן ערוך' סימן תקע"ה פסק כדברי רמב"ם, ואין לנו לעשות אלא כדברי מרן ב'שולחן ערוך'. ועוד ששמעתי מפי הרב הכולל כבוד מורינו החכם רבי ירוחם ווילנא, ישמרהו צורו ויחייהו, שבצפת לא עשו, אפילו באותם עשר תעניות חומרות אלו, מטעם שאין בזמן הזה סמוכים אפילו בארץ ישראל. ואף שפה עיר הקודש, ראינו שעשו מעשה לגזור תענית בגלל המטר, כצום כיפור היה דווקא כסדר השנוי במשנה אבל בכזה מקרה, שכבר באו הגשמים בעונתם ופסקו, לא ראינו שגזרו כן, ובוודאי שהיו עושים כדברי מרן ב'שולחן ערוך' והרמב"ם, זכרונו לברכה, אף שיש חולקים בדבר, וכל שכן שראוי להקל על הצבור. ... וגדול השלום, עשה שלום בינינו, שבאו הגשמים שנית בשופע גדול, ולא הוצרכנו לתענית כלל.
נחפה בכסף, חלק ב', פתיחה, דף ע"ה, ע"א , קושטא, דפוס ישראל אברהם ב"ק, תר"ג (1843)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שלא לכפות מס על הסוחרים, כשפוטרים את טובי העיר.
שאלה: מעשה שהיה כך, היה פה עיר הקודש ירושלים, תבנה ותיכונן, שנתקבצו פקידי עיר הקודש ירושלים, תבנה ותיכונן, שהם הממונים להשגיח על כל ענייני העיר עם הרבנים המתעסקים בצורכי ציבור, והסכימו לעשות הסכמה, להטיל מס חדש על המוליכים סחורה מעיר הקודש ירושלים, לחוץ לארץ או מביאים משם לכאן, שיתנו ג' למאה, להוצאות הקופה של עניים, שנתרבת ההוצאה, ואינו מספיק ההכנסה של היחידים, הקצוב להם. ולהיות שאלו הסוחרים מרוויחים בסחורות, שאפילו שנמשך לכוללות העיר ולהם, נזק בסיבה זו, לשרי העיר ומושלים, רצו להטיל על הסוחרים מס זה לסיוע צדקה של עניים, כדי שבזכות זה לא יהיה אסון, שום נזק להם ולא לכוללות העיר. והסכימו עמהם שאר בתי הדין הקבועים, וחתמו ההסכמה הפקידים והרבנים כנהוג. ובהודע הדבר לסוחרים, נצבו כמו נד לצעוק, שאינם רוצים לקבל זה, לפי שיש מהם סוחרים, שהלוואי יוכלו לפרנס עצמם ובני ביתם, בריווח זה שמרוויחים. וכשיתנו זה לא יספיק להם להוצאותיהם ובני ביתם, ואינו מן הדין שיפחתו פרנסתם לפרנס עניים אחרים. ועוד כי כל דבר שהוא רווח לזה והפסד לזה, צריך שיסכימו כולם, וכאן כל ההפסד היא לאלו הסוחרים, והרווח לשאר בני העיר, שלא יצטרכו להוסיף יותר לתת לקופת העניים. והרבנים והפקידים המסכימים מכללם, ולאו הכל מהם, לכופם לתת על פי הסכמתם, שהם נוגעים בדבר להקל מעליהם, כיוון שהם אינם רוצים בזה. והרבנים והפקידים טוענים שכיוון שהם ממונים לכל ענייני העיר יש כוח בידם לכופם שיקבלו הסכמתם, מדין הפקר בית דין ואף שיש רווח לזה והפסד לזה. יורינו המורה להיכן הדין נוטה, ושכרו כפול מן השמים. ...
ולזה נראה, לעניות דעתי, שאין כוח ביד מתקני תקנה זאת, אף שהיא בטובת הציבור ורבני העיר, לכופם שלא מדעתם כיוון שתועלת עצמם היא, להקל מעליהם הטורח, ויש גם כן תועלת ממון, שהיו צריכים להוסיף מכיסם על קצבתם האישית, איש לפי ערכו. והטוב והישר לפייסם בדברים טובים שיקבלו התקנה מדעת - ובשכר זאת אל שדי יריק להם ברכה עד בלי די בסחורות שלהם, בזכות המצווה של הצדקה והשקט המריבות. והאמת והשלום אהבו.
נחפה בכסף, חלק ב', חושן משפט, סימן ה', דף קי"ט, ע"א , קושטא, תק"ח (1748)