מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם יצחק נבון נולד לאביו חכם יהודה נבון בשנת תצ"ג (1733) בקושטא. 
גדל על ברכי התורה והיראה במשפחת חכמים. סבו הוא חכם אפרים נבון מחבר 'מחנה אפרים', ואביו הוא מחבר הספר 'קריית מלך רב'. אחיו חכם אפרים נבון וחכם רפאל נבון, ידועים כתלמידי חכמים אף הם.
זכה ועלה לארץ ישראל, והתיישב בעיר ירושלים.
חכם יצחק נבון נפטר, בן 54, ביום ח' כסליו תקמ"ז (1787)
ספרו 'דין אמת' - הלכה, יצא לאור בשנת תקס"ג (1803), על ידי בנו חכם חיים יהודה נבון בעיר שאלוניקי.

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שאלמנת חבר זוכה בקצבתה גם אחר שעלתה לארץ.
אין לומר שמה שנהגו לתת, בכל שנה ושנה, כמה וכמה, לתלמידי חכמים ה"ה, איש לפי ערכו, הוא דווקא כל זמן שהוא תושב העיר ונהנים מתורתו, אבל אם רצה לצאת מן העיר, אין נותנים לו כלום היינו דווקא אם רצה לילך במקום אחר מחוץ לארץ, ובמקום שהולך עשו לו פרס, וקבלו אותו שם אנשי העיר, שהלך לשם בוודאי אין נותנים לו כלום. אבל אם רצה לצאת ממחיצתם, וכוונתו לשכון כבוד בארצנו זו ירושלים, תבנה ותיכונן או למקום אחר מארץ ישראל, אדרבא, מלבד שנותנים לו מה שהיו נותנים לו מהכולל, גם מוסיפים לו יותר, כדי שיהיה להם זכות לתומכו ולהחזיקו, ויהיה בטוח במזונותיו ויעסוק בתורה לילה ויום, תורת ארץ ישראל. ...
ולאו התלמידי חכמים עצמם, אלא אפילו שנפטרו לבעלי הבית והניחו אלמנותיהם, ויש להם מנהג לתת לה מחצית ממה שהיה לוקח בעלה מהכולל כל ימי חייה, ואם רצתה לבא לארץ ישראל, גם כן שולחים לה בכל שנה עד יום מותה, ואפילו שהניחה בניה בעיר הנזכרת כידוע ומפורסם.
דין אמת, חושן משפט, דף נ"א ע"ב, שאלוניקי, דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, תקס"ג (1803)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד לבנות ירושלים המקודשת יותר משאר ארצות ישראל.
וכיוון שנתבאר שקדושת ירושלים היא עולה על כל ארץ ישראל, הדבר פשוט שמהחיוב המוטל על ישראל ועל רבנן, להעמיד ולבנות הוא המקום המקודש יותר מחברו, ולא לקדם מקום אחר, ולהניח חרב ושומם, המקום היותר קדוש בקדושה, בכמה מעלות דאורייתא.
שמלבד הקדושות אשר שנו חכמים, עוד בה יתירה על כל שאר ארצות ישראל, ששם נמצאו י"ב בתי מדרשות, מלאים כרימון מתלמידי חכמים אשר תורתם אומנותם, ציצים ופרחים, יוצאים מהם אילנות שמלבלבים בכל יום ויום, וחמישה בתי כנסיות, ומתוכם מדרש חסידים, הקמים בחצות ועוסקים בתורה. ומקשרים לילה ביום, ויתר העם קמים מאז הבוקר, יושבים בבתי כנסיות ולומדים תהילים, כאשר ראו עיני זה כמה שנים. זה וודאי כי מי שם פה לומר שהמקום המקודש הזה אינו קודם לכל הארצות הצבי ביישובם.
ואם תאווה נפשך לומר שכל הקדושות אשר שנו חכמים במשנה, לא שייכים אלא בזמן שבית המקדש קיים, אז היו שם כל הקדושות, אבל בעוון בזמן הזה חרבה עירנו ושמם מקדשינו, וניטל כבוד מבית חיינו. אם כן היו כל ארץ ישראל וירושלים שווים במעלתם, כאחד יוצאים, וכאחד שורים - זה וודאי היא שהיו שונים בפרק ב' דייני גזרות אחר חורבנה בשנית, והביאו הפוסקים להלכה. אלא הדבר מוכרח לומר, שאף אחר החורבן, מעלת ירושלים גדולה על מעלת שאר ארץ ישראל, שמעלים ואין מוציאים.
דין אמת, חושן משפט, סימן ב, דף א' ע"ב, שאלוניקי, דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, תקס"ג (1803)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שלא הותר לתת מום במי שמפורסם שהלכה כמותו.
אף שידעתי, שאין ידיעתי מכרעת, מכל מקום, בזה הדין, תינוקות של בית רבן יודעים לזה, ואף שברוב הדברים בבקשת ההלכה, יש פנים לכאן ולכאן, ואין אות ומופת חותך זה מזה, האיש אשר חלק לו ה' דעת, ומותר האדם מן הבהמה, יראה ויבחן מה לתבן את הבר, ותו שהדברים מגיעים למורנו ורבינו הוא אדוני 'אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו', וחס ושלום, שיצא מידו דבר שאינו מתוקן, ורב אשר הוא מפורסם לכל ישראל, שהלכה כמותו בכל מקום, ובאמת לא הותר לתת מום בקדשים, הלא תדעו אם לא תשמעו, 'ונצר משרשיו יפרח' ויוצא פרח פרחי כהונה.
דין אמת, סימן ג, דף א', ע"א, שאלוניקי, דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, תקס"ג (1803)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד דין כותי שאינו זוכה לא בדיני ישראל ולא בדיני גויים.
אסור לדון בפני דייני גויים, כל בני ברית ישראל. וכותי שבאו לדון לפניו, אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל - זכהו, ואמור לו: כך דינינו; בדיני האומות - זכהו ואמור לו: כך דיניכם. ...
ואפשר לומר כיוון שקיים לנו, שאסור לגנוב ממון של גוי, יעיין שם סימן שמ"ח, ושאר פרטי דינים הותר. אם כן הוא הדין בכאן, ובא מקל וחומר, והטעם בשאינו זוכה לא בדיני ישראל ולא בדיני גויים, שלא זיכינו לו בדין היינו משום חילול ה', והווי כגזל ממש.
דין אמת, חושן משפט, סימן כ"ו סק"א, דף ב' ע"ב, שאלוניקי, דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, תקס"ג (1803)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד לקבל הסכמת גדולי המורים, שתהיה הלכה למעשה.
כל זאת להלכה כתבתי ולא למעשה. עד שיסכימו עימי גדולי המורים הרבנים המובהקים אשר בעיר ואם בישראל, קושטאנדינא. ובפרט לדעתו אני צריך, הוא הרב המופלא וכבוד ה', מורינו ורבינו החכם רבי יום טוב אלגאזי, ואם יסכימו עימי - ישמח ליבי גם אני, המדבר בלב נבון.
דין אמת, חושן משפט, דף נ"ח ע"א, שאלוניקי, דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, תקס"ג (1803)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד להשיב דמי נזקו, אף שאינו שווה ידו לכל אדם.
שאלה: ראובן שהפקיד אצל שמעון את טבעתו אשר הוא חקוק שמו עליו, ונאבד הטבעת בפשיעה. וראובן טוען שישלם לו גם דמי החקיקה, ושמעון משיב שאינו חייב לשלם אלא דמי הטבעת והאבן, לא דומה החקיקה, כיוון שלא הזיק לו דבר השווי לכל אדם. ...
תשובה: דבר פשוט לי שחייב גם, שמעון לשלם לראובן, אף דמי החקיקה ומניין אני אומר אותה? - אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר ממה שכתב הרא"ש בפרק החובל, והביאו בנו בסימן ת"ך ס"ק י"ז. וזה לשונו: 'וכתב אדוני אבי הרא"ש, זכרונו לברכה, ששמים הנזק לכל אדם כפי מלאכתו. כגון אם היה העבד נוקב מרגליות ושבר רגלו, שמים עבד נוקב מרגליות כמה נפחתו דמיו בשביל חסרון רגלו, והוא דבר מועט. ואם קטע ידו הוא דבר מרובה כולי. יעיין שם. הרי לך בבירור, שחייב המזיק לשלם לניזק דמי ניזקו, אף שאינו שווה ידו לכל אדם, וכך הוא בנידון שלנו.
דין אמת, סימן י"ג, דף י"ב, ע"ב, שאלוניקי, דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, תקס"ג (1803)