מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם יהודה בנבנישתי נולד לאמו ולאביו חכם כָּלֵב בנבנישתי, בשנת תק"ל (1770) בעיר איזמיר שבתורכיה.
ראשית תורתו למד מפי אביו חכם כלב בנבנישתי בעירו איזמיר. גדל בתורה וביראה והיה לדיין בעירו איזמיר. לימים עבר לעיר מגדלים (דרדנל), הסמוכה לעיר קושטא (איסטנבול), שימש אב בית הדין, והעמיד תלמידים.
הותיר אחריו שני בנים: חכם בן ציון בנבנישתי, ששימש אחריו כאב בית הדין בעיר מגדלים (דרדנל); וחכם יצחק בנבנישתי. בן שלישי יוסף, נפטר בצעירותו.
חכם יהודה בנבנישתי חיבר כמה חיבורים, רק שניים מהם יצאו לאור, לאחר מותו, ביד בנו חכם בן ציון בנבנישתי: בשנת תרי"ט (1859) יצא לאור באיזמיר ספרו 'תושע יאודה' - דרושים. בשנת תרכ"ג (1863) יצא לאור בשאלוניקי ספרו 'זכר דבר' - הלכות יום-יומיות על סד השולחן ערוך.
חכם יהודה בנבנישתי נפטר בסביבות שנת ת"ר (1840). אין אנו יודעים את יום פטירתו. אנו מציינים אותו ביום י"ד בשבט, יום בו יצא לאור ספרו 'זכר דבר'.

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שאינו מכפר בינו לבין קונו, אם אינו שב מבינו לבין חברו.
כל עיקר כפרת יום הכיפורים תלויה ועומדת עם עבירות שבין אדם לחברו, שאם האדם נתרצה ונתפייס עם חברו קודם יום הכיפורים, על כל מה שחטא כנגדו, אזי גם הוא יתברך כשיבוא האיש ביום הכיפורים לבקש מאתו מחילה וסליחה וכפרה, מאשר חטא על הנפש, תתקבל תפילתו ברצון. הרי אם לא שב בתשובה מהעבירות שבין אדם לחברו, לפייסו ולבקש ממנו מחילה - גם העבירות שבינו למקום לא ניתן למחילה ... שכל זמן שאין אדם עושה תשובה מעבירות שבין אדם לחברו, ואינו מבקש לרצותו ושימחל לו, אזי אין יום הכיפורים מכפר גם על העבירות שבינו למקום, אף שעשה תשובה מהעבירות שבינו למקום, והתוודה עליהם לפניו יתברך ביום הכיפורים, שכל זמן שיש לו קטטה ומריבה עם חברו - כל אחד ואחד בפיו ידבר על שכנגדו, כמה וכמה רעות עד אין מספר, וכמו כן למעלה המלאכים של כל אחד מהם, ומידת הדין מעורר עליהם לעשות משפט חרוץ, ואינו מניח להקדוש ברוך הוא לרחם עליהם שימחל על כן חטאתם.
תושע יאודה, דרוש לשבת תשובה, דך א' ע"ב-דף ב' ע"א דפוס בן-ציון ב' רודיטי, איזמיר תרי"ט (1859).
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שעוסק בתורה עושה שלום, ושכרו, שמתברך בשלום.
'אמר רבי אלכסנדרי: כל העוסק בתורה משים שלום בפמליה של מעלה ובפמליה של מטה, שנאמר 'או יחזק במעוזי, יעשה שלום לי, שלום יעשה לי' - נמצא, שפעולת עסק התורה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא הנה היא, שעל ידי עסק התורה אנחנו משימים שלום בשמיים ובארץ, וכן אמרו בברייתא: אמר רבי אלעזר: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר 'וכל בנייך לימודי ה' ורב שלום בנייך'. ומן האמור מבואר יפה, כוונת רבי שמעון בן חלפתא, זה שאמר: 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום', ולומדים שלא יש ברכה גדולה יותר מהשלום, הוא שנתנה לישראל, וכדי שלא נאמר: מי זה אמר ותהי, שלא יש יותר גדול מהשלום - לזה מביא שנאמר 'ה' עוז לעמו ייתן', כלומר הלא תראה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו התורה, והפעולה שאנו עושים על ידי עסק התורה הנקראת עוז, הנה הוא לשים שלום בשמיים ובארץ, ככתוב 'או יחזק במעוזי יעשה שלום לי'. והמתן שכר שנתן לנו הקדוש ברוך הוא על עסק התורה הנה הוא 'ה' יברך את עמו בשלום', והיה לו ליתן לנו שכר כפלי כפלים, ולא באותו דבר עצמו, אלא וודאי 'שלא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה אלא השלום', וכגון זה שאין גדול ממנו - ניתן לתשלום גמול באותו דבר עצמו, ומצא את מינו.
תושע יאודה, דרוש לשבת הלבשה, דף כ"ז ע"א. דפוס בן-ציון ב' רודיטי, איזמיר תרי"ט (1859).
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד לעשות משמרת את יום השבת, ופניו לא יראו ברחובות.
אם זכה האדם לשמור את השבת כהלכתו - שכרו גדול, על אחת כמה וכמה הנה נחשב כאילו קיים כל התורה כולה, ונוסף על זה ונסלח לו לכל עוון ולכל חטאת, שאפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלים לו, ומה גם ביום השבת הזה - שלכך קיים לנו שבת תשובה, ראוי לו לאדם להזדרז עצמו ביתר שאת וביתר עוז, כי השעה צריכה לכך, ואותה אנחנו מבקשים, יען הנה יום בא - יום הכיפורים הבא עלינו לשלום, יום אדיר בימי השנה, אשר אנחנו באים להתפלל אל ה' ולבקש מלפניו מחילה וסליחה וכפרה, על כל מה שחטאנו והרבינו פשע בכל השנה כולה, ואל א-להינו כי ירבה לסלוח חטאת הציבור והיחיד, אי לזאת, אנה ימצא האדם סגולה נפלאה מעולה יותר מזו, שבעשותו אחת ממצוות ה', דהיינו שמירת שבת, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלים לו לכל עוון ולכל חטאת, ומי הוא זה אשר לא יחוש על נפשו לעשות משמרת את יום השבת הזה, וכעבד ה', מכאן והלאה נזדרז עצמינו לשמור את השבת. ואף כהיום הזה, הנה מה טוב שתיכף אשר ייצא אדם מבית הכנסת, יבוא הביתה ויישב ללמוד כל אחד מה שחננו ה', אחד המרבה ואחד הממעיט, וכאשר יישב בדד בביתו, ופניו לא יראו החוצה, בשווקים וברחובות - קרוב לוודאי שיינצל האדם מלהיכשל בעוון חילול שבת, והוא ברחמיו יעזרנו על דבר כבוד שמו, כן יהי רצון אמן.
תושע יאודה, דרוש לשבת תשובה, דף א' ע"ב, דפוס בן-ציון ב' רודיטי, איזמיר תרי"ט (1859).
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד לקיים מצוות הלבשה בימי החנוכה כי נר מצווה.
'כי נר מצווה ותורה אור' - מהו 'נר מצווה'? - כל מי שעושה מצווה כאילו הדליק נר לפני הקדוש ברוך הוא, ומהו 'תורה אור'? - אלא הרבה פעמים שאדם מחבב לעשות מצווה, ויצר הרע שבתוכו אומר לו מה לך לעשות מצווה ומחסר את נכסיך, עד שתיתן לאחרים - תן לבניך, ויצר הטוב אומר לו תן למצווה, ראה מה כתוב: 'כי נר מצווה' - מה הנר הזה כשהוא דולק אפילו אלף אלפים שיפודים מדליקים ממנו - אורו במקומו, כך כל מי שנותן למצווה אינו מחסר את נכסיו'. - ולפי זה, היינו וודאי טעם זקנים, שנהגו לעשות מצוות הלבשת עניים בימי חנוכה, שם רמז לעצת יצר הטוב שאומר: תן לצדקה, ואין אתה מחסר ממונך, ומביא ראיה מן הנר, שאם אולי ימצא מי שישמע לעצת יצר הרע ואינו רוצה ליתן לצדקה והלבשת עניים, ואומר עד שאתן לאחרים אתן לבני - יאמרו לו הביטה וראה הנרות הללו שאנו מדליקים מהם כמה אלף אלפים נרות ואורו במקומו, כך אתה תן לצדקה ונכון ליבך יהיה בטוח, שלא יחסר ממונך.
תושע יאודה, דרוש לשבת הלבשה, דף כ"ז ע"א, דפוס בן-ציון ב' רודיטי, איזמיר תרי"ט (1859).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שכר נשים צדקניות שזוכות לבוא לאורה של ירושלים.
ידוע הדבר ומפורסם העניין כמה גדולה מעלת הנשים צדקניות, כאישה המאושרת אדונתי, מרת זקנתי, שהייתה אשת חיל נעימה במעשיה, אשה יראת ה', ומן הפעולות יתוודעו הכוחות שזכתה לזקנה ושיבה, וזה ימים ושנים שזכתה גם כן לשכון כבוד בארצות החיים, שוודאי לא על חינם זכתה לזאת, כי אם על ידי מעשיה הטובים, ועל זה וודאי הנה שכרה איתה, בכלל נשים צדקניות, שמלבד מה שזוכים בעולם הזה על ידי מעשים טובים, עוד זאת הן זוכות לעתיד לבוא לאורה של ירושלים ...
אמרו, בעלה של דבורה, עליו השלום, היה, אמרה לו בא ואעשה לך פתילות, ולך לבית המקדש שבשילה ... והיא מתכוננת ועושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה, והקדוש ברוך הוא בוחן ליבות וכליות, אמר לה: דבורה, את נתכוונת להרבות אורי, אף אני ארבה אורך ביהודה ובירושלים.
תושע יאודה, דרוש הספד למרת זקנתו , דף קל"ח ע"ב, דפוס בן-ציון ב' רודיטי, איזמיר תרי"ט (1859).