מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם יוסף שלמה דלמדיגו (הרופא), נולד לאמו ולאביו חכם אליהו בשנת שנ"א (1591), בעיר קנדיה שבכרתים.
ראשית תורתו למד מפי אביו בעירו קנדיה. שם למד גם חכמות כלליות וידע לטינית, יוונית ואיטלקית. 
בשנת שס"ו (1606), בגיל 15, נסע ללמוד באוניברסיטת פאדובה שבאיטליה. שם למד רפואה, מתמטיקה, אסטרונומיה ופילוסופיה. בין מוריו בפאדובה, היה גלילאו גליליי, אותו כינה 'רבי' בספרו אֵילִם.
בשנת שע"ג (1613) סיים את לימודיו, חזר לעיר מולדתו קנדיה, והחל לעסוק ברפואה לפרנסתו. שם משפחתו דלמדיגו, נגזר מהמילה 'דל-מדיקו' בלטינית, שמשמעותה הרופא, וכך גם כונה בשם 'יש"ר מקנדיה' - חכם יוסף שלמה רופא. בקנדיה הוא נשא אישה ונולדה להם בת אחת, אך אשתו נפטרה לאחר שלוש שנים.
חכם יוסף שלמה דלמדיגו החליט לצאת למסע ברחבי העולם לבקש חכמה ודעת. בשנת שע"ו (1616) הגיע לקהיר. פגש במלומד המוסלמי עלי בן רחמדן, שהיה מורה באוניברסיטת קהיר. בשנת שע"ח (1618) נסע לקושטא, שבתורכיה, בדרכו לעיר נתוודע אל המקובל והפילוסוף חכם יעקב בן נחמיאש, ממנו למד את חכמת הקבלה. מקושטא נסע לעיר יאשי, שהייתה בנסיכות מולדובה (כיום ברומניה). שם פגש את חכם שלמה בן ערבי - רבה של העיר, שהיה מקובל ורופא חשוב. 
בשנת ש"פ (1620) עבר לנסיכות ליטא, והפך להיות רופאו האישי של נסיך ליטא, הדוכס יאנוש רדזיוויל. בליטא הקים בית מדרש, והעמיד תלמידים. בשנת שפ"ד (1624), עבר לעיר האמבורג שבגרמניה. שם שימש אב בית-דין, ודרשן בקהילה הספרדית של האמבורג. בתקופה זו חיבר את ספרו המפורסם 'מצרף לחכמה', בשבח הקבלה. בשנת שפ"ח (1628) עבר לאמשטרדם, שם שימש אב בית-דין ודרשן בקהילה הספרדית. הוא התיידד עם חכם מנשה בן ישראל, רב קהילת 'נווה שלום', שעודד אותו להדפיס את כתביו בבית הדפוס שלו. 
בשנת שצ"א (1631), נסע לעיר פרנקפורט שבגרמניה, ושימש רופא הקהילה במשך כמה שנים. לקראת סוף ימיו, שאף לעלות לארץ ישראל, ובדרכו אליה עבר לעיר פראג, ובה נפטר. 
חכם יוסף שלמה דלמדיגו אסף לספרייתו כ-7,000 ספרים וחיבר 25 ספרים בכל ענפי התורה. רובם נותרו בכתב ידו, ולא נדפסו. בין כתביו הידועים: ספרי הקבלה - 'מצרף לחכמה' ו'נובלות חכמה', שנדפסו בשנת שפ"ט (1629) בעיר בזל; ספרי אסטרונומיה, מתמטיקה ואלכימיה - 'תעלומות חכמה' - ספר אֵילִם, שנדפס בשנת שפ"ט (1629) באמשטרדם; ספר בענייני אמונה - 'גן נעול' וחידושים במתימטיקה בחיבור 'באר שבע'.
חכם יוסף שלמה דלמדיגו נפטר ביום י"ד בתשרי תט"ז (1655), בערב חג הסוכות, בגיל 64, ומנוחתו כבוד בבית הקברות היהודי העתיק בפראג.

מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד הדרכים לחדרי סודותיה, וקצתם נמסרים פה אל פה.
מי שחננו ה' שכל, וגם הוא מצדו, לא יבצר להכין עצמו בהכנות הראויות, ולקשר נפשו עד שתהיה משכן לחכמה - ודאי שרוח א-להים תהא חופפת ומרחפת עליו, ופסוק מלא הוא 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', ובלי ספק ירד עליו השפע הא-להי, כמו שנאמר על מורנו החכם רבי יצחק אשכנזי ותלמידיו, שכאשר יאמרו הפילוסופים, שתיכף שיהיה החומר מוכן - תבוא אליו הצורה, וכן היו עושים בני הנביאים - רוצה לומר: התלמידים שהיו נכספים לנבואה, שמשם הכוח לפעול אותות ומופתים, ומי שהגיע לאותה מדרגה אשרי יולדתו. ואולם לדעת החלק העיוני של חכמת הקבלה, יש דרכים המדריכים לחדרי סודותיה תמצאם בספרי המחברים, וקצתם נמסרים פה אל פה, מהשקועים בחכמה לראויים 'ליראי ה' ולחושבי שמו', וקצתם תמצא במאמר השני לספר 'כנפי יונה', ובסוף ספר כוונות האר"י ובספרי 'בעל הרוקח', ובחיבורי בבירור, יותר מכולם, אוציאם לאורה, אם יחפוץ ה', ואז תתענג על ה' ותראה אורים גדולים, וראה ועשה. אבל כל זה אינו מספיק, שצריך לעזר וסיוע א-להי שיכווין לסודות, ולא כל מזג מוכן לאלו. גם לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול.
מצרף לחכמה, פרק י', עמ' 26. הוצאת י. בקר (המהדיר), ירושלים תשס"ז (2007).
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שהוא ככתב סתרים, ולכל אחד מפתח שונה להבין הכתב.
וצריך אתה לדעת שהתורה שלנו היא כלוח קצר, שבו רושם כל העולמות, 'וזאת התורה אשר שם משה' היא גם כן נמצאת בעליונים, בעולמות אצילות בריאה יצירה כפי למודי המקובלים, שכל הדברים יש להם שורש למעלה, אבל ההבדל שביניהם גדול - שמה שנראה לנו סיפור, שם הוא דבר חכמה רמה, וסוד נשגב ונורא, והוא כעניין כתב סתרים שמשתמשים בו המלכים, שנתבאר בחכמה הסטנוגרפיה, שאפשר לכתוב כתב שאם יקראוהו עשרה בני אדם, כל אחד יבין דבר זולת חברו. רוצה לומר שלכל אחד מהם יהיה מפתח משונה נתון מהכותב, בסוד שבו יגלה כל אחד דבריו, ויוציאם לעניין אחר ... וגדולה מזו אני אומר, שאפשר שהמבין תכלית האחרון של כותב - לא יבין ההבנה ראשונה שיבין הקורא לפי תומו, שכל אחד מבין כפי ההתחלות שיש לו, וכפי המפתח שמסרו לו, עד שהחכם הגדול בתורה שבינינו, לא יבין כלום מהתורה שבעולם היצירה, וכל שכן מהתורה של עולם הבריאה והאצילות ... ובכן 'הואיל משה' גם בקריאה הפשוטה שנתחיל ממנו.
מצרף לחכמה, פרק ט', עמ' 23-24. הוצאת י. בקר (המהדיר), ירושלים תשס"ז (2007).
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד ליצור לתועלת הרבים, ולא להקשות ולדקדק במילים.
חכמי חרשים שמעו, לא זו הדרך ישרה שאתם הולכים בדרכי החקירה, זו היא חכמת הטבע, לדעת לברוא בריאה או יצירה, לא לכלות הזמן בוויכוחים הגיוניים ופילוסופיים, ולבנות אלף שאלות על כנפי הנמלות, נעים ונדים בתנועה, תהגו ריק בריקות, טועים בהתחלות חומר וצורה והעדר, והשיחות הטפלות, אשר הגלחים הבטלנים צברום בספריהם, חמרים חמורים הזו מהתלות, ובהרגלם בהם כל היום עם תלמידיהם נדמו להשיב כיוון על כל קושיא, אפילו איומה כנגדלות, ויתפארו בוויכוחים במקהלות, ורב מהיות קולות, שעלו על גבי מרומי המעלות. הוי עניי הדעת, יודע אני חסרונכם במושכלות, קול דברים אנוכי שומע באין פעולות, ואתם עדיין מבחוץ אדוקים בקליפות. נבוכים אתם, ורעיונכם זה לזה נקשו, יהלומון בכשיל וכלפות. ומשבח אני הממציאים איזו מלאכה לתועלת הרבים, ועסקי בעלי מהפיכת המתכות חכמי פילוסופית האלכימיה, המראים לעין אמיתות התפלספותם, וכן במלחות ובעבודת האדמה, ובתחבולות הבאת המים וכדומה, מהמועילים לרבים, בזמן שלום ובשעת מלחמה, שבאמת אלו הם החכמים השלמים, שהמציאו נוראות. לא הפילוסופים הכותבים מילות סתם. וכן העניין בחכמת הלמודים, שכל דבר היוצא לפועל, להיות מעיר לעזור לדבר אחר - הוא יותר משובח, ויעלה זכרונו לפני מלכים, כגון המצאות החכם ארכימדס בתחבולות ובמראות שלהן, נעשה יקר וגדולה על דקדוקי ספר העשירי לאוקלידס וחכמת האלגברה, עשר ידות. וכי לא אמרו כל זה חכמינו במוסריהם: 'כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת, וכל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת', כי בזאת יתהלל המתהלל - ביודע לפעול איזה דבר מעולה ובעל סגולות, והוא לבדו לפני מלכים יתייצב, לא המקשה קושיות גדולות ומדקדק במילות.
מצרף לחכמה, פרק ז', עמ' 18. הוצאת י. בקר (המהדיר), ירושלים תשס"ז (2007).
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שלא לרצון להרבות הדיבור, שלא שקט יין הרתיחה.
הגם שהמתחילים להתפלסף ילגלגו עליי, ויאמרו: עזבה רבי יוסף מקנדיאה לחכמתו, או שכח תלמודו ורוח שטות נכנס בו, וירבו לדבר כדרך הבחורים, שלא נתיישב דעתם ולא שקט יין רתיחתם, שידעתי שדבריהם יהיו אצל הזקנים, שקנו חכמה, לא לרצון. ואפילו אם ירבו טענות נגדי ... אני אומר להם: מוטב לי להיקרא שוטה כל ימיי, ולא להיעשות שעה אחת רשע לפני המקום.
מצרף לחכמה, פרק ל"ד, עמ' 99-100. הוצאת י. בקר (המהדיר), ירושלים תשס"ז (2007).