מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם חנניה חביב אזולאי נולד לאביו ולאמו אסתר בשנת תרל"ו (1876) בירושלים.
ראשית תורתו למד מפי רבו חכם רפאל יצחק ישראל, אב בית הדין לעדות הספרדים בירושלים. אביו נפטר, ואימו התגוררה בבית מחסה לעניין לקהילת קודש עדת המערבים בירושלים. 
בשנת תרנ"ח (1898) יצא לאירופה בשליחות הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין, ראש רבני עדות האשכנזים בירושלים, טרם פטירתו, אך בשל מחלוקת בין הספרדים לאשכנזים בעניין שליחותו, עזב את שליחותו. הוא הגיע לפאריס, ושימש רב ומורה בבית המדרש לרבנים של רבי צדוק הכהן. חכם חנניה חביב אזולאי עמד בקשר עם החכם יוסף חיים כהן, ראש ועד עדת המערבים בירושלים, ש הביא את הערותיו ההלכתיות בסוף ספרו 'מנחת כהן'. בשנת תרס"ח (1908) עבר לבלגיה, ושימש רב הקהילה היהודית בעיר לייז'. 
בשנת תרע"ח (1918) הגיע לקזבלנקה במרוקו כדי להתמודד על משרת אב בית הדין, שהתפנתה לאחר עליית אב בית הדין, חכם יוסף חיים מאמאן, אך למשרה נבחר חכם משה מאיר חי אלקיים, מהעיר טבריה. בשנת תרפ"ב (1922) ייסד בקזבלנקה את העיתון 'אור המערב', אותו הוציא לאור במשך שנתיים. בהמשך הוציא לאור בלונדון עיתון בשם 'ציון'. בשנת תרפ"ה (1925) יצא לאור ספרו 'מגן הדת' בעיר ג'רבה, ובו פולמוס כנגד הליך בחירת אב בית הדין בקזבלנקה, ודברי ביקורת כנגד  השד"ר חכם רפאל ביבאס, ואב בית הדין הנבחר, חכם משה מאיר חי אליקים. בספר הביא את פסק דינו בדין יבם מקזבלנקה, שמחויב לחלוץ ולא לייבם. כתשובה לספרו, פרסם חכם משה מאיר חי אלקיים את הספר 'מלחמת המגן', שיצא לאור באותה שנה בקזבלנקה. בשנת תרפ"ו (1926) יצא לאור בעיר סוסה בתוניס, ספרו השני 'קריית חנ"א'. 
בשנת תרצ"ב (1932) הגיע לפאריס, ומפאת מחלתו התאשפז בבית החולים. אין אנו יודעים את יום פטירתו, אנו מציינים אותו ביום כ"ד שבט, יום בו יצא מבית החולים.

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שנתקיימה בהעמדת התלמידים, ולא בדבקות ובהתבודדות.
'ויאמר יאשיהו ללוי, המבינים לכל ישראל, תנו את ארון הקודש בבית, אשר בנה שלמה מלך ישראל, אין לכם משא בכתף, עתה עבדו את ה' א-לוהיכם ואת עמו ישראל' - בשביל שהיו עד כה הכהנים הגדולים, משוקעים בהתבוננות ואהבה ודביקות לה', וכך היו הלוויים, קדושי עליון, ואם כן לא היו יכולים להרבות תורה ברבים, ולהרבות התלמידים שמפריעים הדבקות, והיה מכנה עבודה קדושה זו בהם: 'מרכבה לשכינה', ובלשון המקרא נקרא: 'משא בכתף' - מקום משכן הדעת. ועתה הזהיר המלך החסיד, שאין להם משא בכתף - כלומר אין להם להתבודד ולהיות שקועים באהבת ה', ולהיות ספונים בפני עצמם, אלא 'עתה עבדו את ה' ואת עמו ישראל' - יחד, היינו שילמדו תורה ברבים. ועל פי דבר מלך שלטון החסיד קמו אז 'החרש והמסגר אלף הכל גיבורים עושי מלחמה', ואמרו בספרי סדר האזינו: שהיו עושי מלחמתה של תורה, ואחריהם באו אנשי כנסת הגדולה, והזהירו גם המה על זה: 'והעמידו תלמידים הרבה', ובזה נתקיימה התורה והיהדות בישראל.
מגן הדת, עמ' 35-34, דפוס 'הציוני' של דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ה (1925).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד בתיקון הגוף במידות הטובות, נפשו מאירה ותורתו מתקיימת.
כשם ששלמות הגוף תלוי בשלמות הנפש, שהוא על ידי עסק התורה והמצוות, שהנפש עוסקת בהם בעולם הזה, גם כן שלמות הנפש תלוי בשלמות הגוף. כי אם הגוף אינו שלם, גם הנפש לא תשתלם. שאם יהיה הגוף עכור בעבירות ובמעשים רעים, אין שום שלמות לנפש. כי תורתו אינה מתקבלת, ובמעשה המצוות - זבח תועבה לפניו יתברך. אמנם בתיקון הגוף במידות טובות, אז תורתו מתקיימת ונפשו מאירה במראה מצוחצח, ושניהם יהיו כאחד טובים. כמו שאמרו: שלמות המידות הם סולם לעלות לשלמות העיון.
מגן הדת, קונטרס 'עולם קטן', דף ג עמוד ב, דפוס 'הציוני' של דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ה (1925).
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שלוש מעלות הצדקה הנעשית כהלכתה: יפה, בסתר ובזמנה.
מה מאוד נאמנו דברי רבותינו זיכרונם לברכה, בעניין הצדקה: א - המתנה, שמלבד שתהיה מתנה הראויה להיקרא בשם מתנה, אלא שתהיה גם כן הראויה להינתן. שיהיו מעות יפים וטובים, אפילו אם יהיו רובם טובים ומיעוטם רעים, אינה נחשבת אותה צדקה לכלום, ולא עוד אלא שייענש עליה, לפי שלא מלאו ליבו לתת לו יתברך מתנה טובה. ... ב - עיקר מצוות צדקה, צריך שתהיה בסתר, לא להתגדל ולא להתרברב כדי לקנות לו שם. 'והחלש יאמר גיבור אני', ולא ימתין עד שיפצירו בו ליתן בעל כורחו, שזה מלבד שאין בה מצווה, אלא שאינה נחשבת לכלום. ג - שתהיה הצדקה בזמן הראוי, רצוני לומר, שהצדקה של כסות תהיה בזמנה, דהיינו בזמן הקור והברד, ולא שיכסנו בימות החמה, ויהיה מתלבש בבלאות בימות הגשמים, שאז לא תועיל אותה צדקה לכלום. ... כן גם כן בעניין הצדקה שתינתן בזמנה הראוי לה, רצוני לומר שייתן אותה תכף ומיד, שאם יאחר בנתינתה, אפשר שיעבר זמנה ולא תועיל ולא תציל. נמצא ששלוש מעלות הצדקה הנעשית כהלכתה, שבשבילם נאמר: 'מעיל צדקה יעטני'.
קריית חנ"א, דף ט"ז ע"א, דפוס מכלוף נגאר, סוסה, תרפ"ו (1926).
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שלא ירא האתרוג מחמת הקנאים לעשות אגודה אחת.
'ערבה' הדומה לשפתיים, ובכללם גם הריקנים שבישראל, אשר לא למדום אבותם, ולא ידעו ולא יבינו מדת ותורה. הולכים בחשכה מבלי דעת, גם את המעשה, מראש ועד סוף. ואמר הקדוש ברוך הוא, לאבדן אי אפשר, כי 'כל פעל ה' למענהו'. אלא יאגדו אלו עם אלו, ומזה אני מתקלס. 'האתרוג' הזה בכל לב ובכל נפש יחפוץ לעשות אגודה אחת עם יתר השלושה המינים. אך יירא ויפחד לנפשו מחמת הקנאים, אשר תרע עינם באיש הולך בישרו, הצופים ושומרים בפני צדיק ונקי. 'כה יזעק וישווע אל תבואני רגל גאווה, ויד רשעים בל תנידני'. לכן האתרוג בימין ולולב בשמאל, כאשר רמזו חכמינו זיכרונם לברכה שמאל דוחה וימין מקרבת. אולם לו חכמו ישכילו 'שלושת המינים' אלה, להתרפק באהבה בימין האתרוג, לבלתי רום לבבם מאחיהם הנקי וצדיק, אשר התורה אזור מתניו, המעשה והאמונה אזור חלציו. הלולב, יקנה לו לב לדעת, ההדס - עיניים לראות, הערבה - שפת צדק, לסול להם מסילות נכוחות ללכת מישרים ודרך צדיקים, כי אז יאמר להם אחים אתם, כל המחובר לטהור, טהור.
מגן הדת, עמ' 35-34, דפוס 'הציוני' של דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ה (1925).
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שהותרה שירה על שגאלם מיד צר, ולא שנקם באויביהם.
מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: 'יאמרו גאולי ה'- למה? אשר גאלם מיד צר'. ולכאורה יש לדעת שמה בא לחדש בעל המאמר?! - שהלא הכתוב אומר: 'אשר גאלם מיד צר'. האמנם אפשר לומר, לעניות דעתי, והוא בהקדים חקירת הראשונים, עליהם השלום, שאיך אנו אומרים שירה והלל, על מה שהביא מכות על המצריים ועל מה שעשה נקמה בפרעה, שהלא כשבקשו מלאכי השרת לומר שירה בקריאת ים סוף, השיב להם הקדוש ברוך הוא: 'מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפני?!', ואם כן מאין הרגליים לומר שירה על נקמת המצריים. ותירצו המפרשים זיכרונם לברכה, שהשירה שאמרו ישראל אינו על מה שנקם ה' מהם, כי אם על הצלתנו, שהצילנו הקדוש ברוך הוא מיד פרעה ומיד מצרים. זה תורף דבריו.
ובזה יבוא על נכון כוונת הכתוב: 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי ה''. ובעל המאמר מקשה בכוח למה בקושיית המפרשים זיכרונם לברכה, שאיך הותר לנו לומר שירה והודאה על נקמת מצרים. לזה מותר, בעצם 'אשר גאלם מיד צר', רצונו לומר שהשירה שאנו אומרים להקדוש ברוך הוא על מה שגאלם מיד צר, ולא על מה שעשה בהם שפטים כאמור.
קריית חנ"א, דף ח א, דפוס מכלוף נגאר, סוסה, תרפ"ו (1926).