מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם מלאכי הכהן נולד לאמו ולאביו חכם יעקב הכהן בשנת ת"ס (1700) בעיר ליוורנו שבאיטליה. 
ראשית תורתו למד מפי רבו, החכם המקובל יוסף אירגס, מחבר הספר 'שומר אמונים', ומפי החכם המקובל אברהם חיים רודריגס. בשנת ת"ץ (1730) נפטר רבו החכם יוסף אירגס, בגיל 45. לפני פטירתו הפקיד בידי תלמידו חכם מלאכי הכהן את כל כתביו, ואף את ילדיו היתומים הקטנים. חכם מלאכי הכהן, דאג לגדל את ילדיו הקטנים, ואף הביא לדפוס את כתביו ביחד איתם. בשנת תצ"ו (1736) הוציאו לאור באמסטרדם את ספרו 'שומר אמונים', ובשנת תק"ב (1742) הוציאו לאור בליוורנו את ספר השו"ת שלו 'דברי יוסף'. 
חכם מלאכי הכהן, שימש כרבה של העיר ליוורנו, והיה מגדולי התורה באיטליה בתקופתו. חלק מתשובותיו ההלכתיות הובאו בכתבי חכמי דורו, ובין היתר באנציקלופדיה ההלכתית 'פחד יצחק' לחכם יצחק למפרונטי.
הייתה לו יד גם בחכמת הקבלה, כרבותיו המובהקים. הייתה לו זיקה אף לתחום השירה, וחיבר כמה פיוטים וקינות בחייו, ביניהם קינות על פטירת רבו חכם יוסף אירגס, וכן על פטירת החכם המקובל חיים בן עטר. גם חכם חיים יוסף דוד אזולאי, העריך את חכם מלאכי הכהן באופן מיוחד, ודן בדבריו רבות לאורך ספריו.
בשנת תק"ג (1743) יא לאור בליוורנו ספרו 'שבחי תודה', שהוא סידור תפילת הודיה ליום כ"ב בשבט, בקהילת ליוורנו, שחכם מלאכי הכהן תיקן לאומרה בעבור נס שנעשה לקהילה ביום זה. בהקדמתו לספר, תיאר שבתאריך זה הייתה רוח סערה חזקה בים, מעין "צונאמי", ששטף ופגע קשה בעיר ליוורנו, והקהילה היהודית ערכה צום ביום זה, ונושעה מאסון כבד. 
בשנת תקכ"ז (1767) יצא לאור בליוורנו ספרו 'יד מלאכי' - סדר אנציקלופדי, לכללי התלמוד והפוסקים, ובהם הקיף סוגיות רבות בתלמוד וכתבים רבים מחכמי הראשונים והאחרונים, שכתבו בתחומים אלה. 
חכם מלאכי הכהן נפטר ביום כ"א בחשוון תקל"ב (1771), ומנוחתו כבוד בבית העלמין היהודי הישן בליוורנו.

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד להתיר ליתן מקופת פדיון שבויים ליהודי חברון, שבצרות.
בשלהי מרחשוון של זאת השנה (תצ"ג), נשאלנו מאת מעלת הפרנסים, ישמרם צורם ויחיים, אם יכולים ליתן מקופת של פדיון שבויים לאלה שלוחי הרחמן, החכמים כבוד הרבנים יוסף חיים אליישר ואליהו בן-ארחא, ישמרם צורם ויחיים, שהביאו אגרות וקבוצים שהיו בחברון בצרות מרובות, עד שהיו חובשים אותם, והיו רוצים לגרש משם את כל היהודים, ולעשות מבית הכנסת בית התורפה, חס ושלום, וכמה צרות אחרות. והשבנו בכתב, וחתמנו כל החכמים, ישמרם צורם ויחיים, שמותר גמור הוא, ושאם ירצו ליתן הרשות בידם.
'ספר הזיכרונות', עמ' כ"א, בתוך: 'מקבציאל', כרך ל"ד, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשס"ח (2008).
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שלא ינדו הפרנסים עד שלא יקרבו למשפט בפני החכמים.
ביום כ"ג לתמוז (תצ"ו), נתוועדנו אנו חתומים מטה עם מעלת הפרנסים, החכם יוסף עטייאס, ומנחם לוי סונסין, ומשה סולימא, שמואל נוניס, יוסף פראנקו ישמרם צורם ויחיים, והסכמנו ותיקננו שכל חרם ונידוי אשר החרימו ונידו, או שיחרימו וינדו להבא, באיזה קהל מהקהילות, שלא יאושר ולא יקוים פה ליוורנו, יגן עליה א-להים, עד אשר יחדיו למשפט נקרבה, לדרוש ולחקור, אם נעשה כדין וכהלכה. גבריאל דיל-ריאו, דניאל ואלינטין, דוד מילדולה, יעקב לוסינא, אדם בונדי, יצחק אינריקיס - מלאכי בן כבוד הרב יעקב הכהן.
'ספר הזיכרונות', עמ' כ"ז, בתוך: 'מקבציאל', כרך ל"ד, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשס"ח (2008).
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד ברכת השוקולד 'פרי העץ', אך לא יעבור על דעת חבריו.
זאת עולה מן המחבר, שבקוקולאטא מברכים אנו עליו בורא פרי העץ, בין באכילה בין בשתייה, כיוון שכל גוף הפרי מעורב במים ויש בו את כל ממשות הקאקוי, ולא משגיחים אנו כלל במים ובסוכר, אף שהם הרוב, כיוון שהם באים להכשיר ולתקן הקאקוי לאכילה או לשתייה, וכפי שכתבתי עד כאן השיגה ידי יד כהה לדרוש ולתור בחכמה ... ומעתה אני אומר, שאם ירצה לדעת מעלת כבוד תורתו הרחבה והמלאה, שדברי אלו מכוונים אל האמת, הנה מה טוב ומה נעים, ואם לאו, אין צורך עוד לחקור על הראשונות, כי עם מה שכתבתי בעניין זה די והותר. ומה גם, שלעניין מעשה, אני מודה שיש לברך עליו 'שהכל', וכמו שכתבתי בסוף דבריי, ולא מפני שהדין כך, אלא לפי שהשעה צריכה לכך, כאשר אני הקטן כרבי חנינא סבור לי, שאמר בגמרא: 'מעולם לא עברתי על דעת חבריי', ואף שהוא היה סובר כנגדם, היה עושה מעשה כדברי חבריו, וכל שכן יתוש כתוש, אפרוח שלא נפתחו עיניו כמוני. ובפרט שבברכת 'שהכל', אני יוצא בה לשיטת כל העולם.
פחד יצחק, כרך י"א, ערך "קיקולאטא", דף ט"ו ע"א'- דף י"ח ע"ב. הוצאת חברת מקיצי נרדמים, פאריז תרמ"ה (1885).
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד מה שכותב במשנה תורה דברי סופרים אף הוא מהתורה.
דרכו של הרמב"ם ליקח הדרשה היותר פשוטה, אף על גב שנדחית בגמרא, ולפעמים מביא פסוק שלא נזכר בגמרא כלל, מאחר שהוא מבואר יותר ... שאינו מקפיד רק לכתוב הדבר היותר מתקבל, כיוון שלא יוצא ממנה דבר לעניין דין ... כי כבר נודע שאין דרכו של הרמב"ם לחדש דינים, רק להעתיק דיני התלמוד כצורתם וכלשונם, כל אחד ואחד על מקומו וכנו ...
דרכו של הרמב"ם הוא, שכל דבר הנלמד מגזירה שווה או באחת מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם, קורא להם 'דברי סופרים' אף שהוא מן התורה, והטעם כיוון שאינו מפורש בתורה, ולולי שקיבלו סופרים פירושו, לא היינו מבינים אותו כך, משום כך שייך יפה לקרותו 'דברי סופרים' ... שלהרמב"ם, זכרונו לברכה, שתי משמעויות יש לו לדבר 'מדברי סופרים', ויובן בו כפי העניין, או שיורה על דבר שאינו מפורש בפירוש אבל דינו דין תורה, או יורה לפעמים על דבר שהוא מדברי חכמים לגמרי, שאינו דין תורה, וכאילו יאמר שהוא מדבריהם.
יד מלאכי, כרך ב', כללי הפוסקים, עמ' ל"ג-ל"ז. הוצאת מכון ירושלים, ירושלים תשע"ו (2016).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד התיקון ליתן גט לקטנה, שממאנת להישאר בקידושיה.
ביום ב', ח"י לחודש כסלו (תצ"ה-1735), מיאנה בפנינו חתומה מטה הבתולה הקטנה מרת רבקה רחל בת אברהם, בן דוד לוסינא, מהקידושין שקיבלה מדעתה ומדעת אמה ... ובאת לפנינו ולפני מעלת הפרנסים לבית הוועד, ואמרה פעם ושתיים ושלוש, שלא היתה רוצה עוד, שיהיה חי לופיס ארוס שלה, ושאינה חפצה באותן הקידושין, ונטלה מרצונה טבעת הקידושין והשליכה אותו על השולחן. ומשהתברר לנו שהיתה באותו זמן קטנה גמורה על-ידי שני עדים כשרים ... ומלבד זה נתברר עוד כן מספר הסופר הנאמן, שבו כותבים כל הנולדים, ולפי החשבון מיום שנולדה עד יום המיאון, היתה בת י"א שנה וי"א חודשים ושמונה ימים, וכן אמרה אמה לפני אנשי המעמד והחכם ... וכתבנו וחתמנו שמותינו בגט מיאון, ונתנו לה לזכות, ולראיה ברורה, באופן המועיל, וככל תיקוני חכמינו זיכרונם לברכה.
'ספר הזיכרונות', עמ' כ"ז, בתוך: 'מקבציאל', כרך ל"ד, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשס"ח (2008).