מקצת שבחו

מקצת שבחו

החכם מכלוף יאנה, נולד לאביו ולאמו בשנת תרס"ב (1902) בלוב.
בילדותו נשלח לעיר ג'רבה, שם גדל על ברכי חכמי העיר. גדל בתורה וביראה, עסק בצרכי ציבור, ובדאגה לפרנסת עניי העיר. נשא לאישה את מרת מטירה בת חכם מנחם חדד. לאחר שהוסמך לרבנות, עבר לעיירה בן גרדאן, בדרום תוניסיה בגבול עם לוב, שם שימש מורה ומחנך לילדי העיר, קטנים וגדולים, ועסק בכל צורכי הציבור, לצדו של החכם אבא שאול חדאד. בשנת תרצ"ח (1938) החל שמש בקודש כדיין, ושימש כרב העיר יחד עם חכם נסים הכהן. 
בשנת תש"ה (1945), לאחר מלחמת העולם השנייה, סייע ליהודים מלוב לגנוב את הגבול לתוניס, בדרכם לעלות לארץ ישראל. הוא נחשד ע"י השלטונות וחזר לג'רבה. בשנת תשי"ז (1957), לאחר קבלת העצמאות של תוניס עזב לצרפת, ובשנת תשי"ח (1958) זכה ועלה לארץ ישראל. בתחילה התיישב במעברת עזתה (נתיבות). משם עבר למושב פורת באזור השרון. מושב שהקימו עולים מחבל גריאן, שבלוב, בשנת תש"י (1950), והיה לרב המושב.
בשנת תש"ך (1960) נפטר פתאום בנו, החכם קארוץ רפאל יאנה, ששימש רב במושב ברכיה. חכם מכלוף יאנה, אסף אליו את האלמנה וחמשת ילדיה. בשני החדרים שעמדו לרשות המשפחה, באותה עת, גם בתו, וגם בנו החכם ורג'אני גד יאנה עם משפחתו על ארבעת בנותיו. בנו החכם ורג'אני גד יאנה אימץ את ילדי אחי כילדיו ממש.
חכם מכלוף יאנה זכה לאריכות ימים ושנות חיים, והמשיך ללמוד וללמד, לחדש ולכתוב גם בזקנותו. אף לאחר שהתעוור, המשיך להכתיב את חידושיו ולהכינם לדפוס בסיוע בנו, החכם ורג'אני גד יאנה. מאחר ובנו, חכם ורג'אני גד יאנה עבר לגור בשיכון ותיקים בנתניה, עבר בזקנותו לגור עמו בביתו.
חכם מכלוף יאנה נפטר, זקן ושבע ימים, ביום ו' בניסן תשנ"ח (1998)
הוא הותיר אחריו ספרים רבים ובהם: 'שמעו בנים' - תלמוד והלכות, 'שאול שאל', 'בשמים ראש' - חידושים על התורה ומנהגים, 'והגדתם לאבי' - הגדה לפסח בנוסח ג'רבה, ו'חם לבי'. בשנת תשס"ד (2004) הוציא לאור בנו, חכם ורג'אני גד יאנה את הספר 'חסד ורחמים', ובחלקו הראשון הביא את ספרו של אביו: 'ויאמר אבי' - דרשות.

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד התורה שלמד הבן מאירה על נשמת אביו אפילו באותו העולם.
'ואתה תצוה את בני ישראל' - אפשר לפרש בעזרת ה', דרך מוסרי, שכל אחד צריך לצוות בניו ללמוד תורה. וכמו שאמרו זיכרונם לברכה: אין צו אלא לשון זירוז. 'ויקחו אליך שמן זית זך' - זאת התורה, שכמו שהשמן עולה וצף מעל כל המשקים, כך התורה צפה ועולה על כל החכמות שיש בעולם. 'כתית למאור' - שאדם לא יזכה לכתרה של תורה, עד שיכתת עצמו ויצער עצמו בעבורה, על דרך: 'זאת התורה - אדם כי ימות באהל' - ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: שאין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה. 'להעלות נר תמיד' - הכוונה אפילו באותו העולם, אותה התורה שלמד הבן, מאירה שם על נשמת אביו.
חסד ורחמים, ויאמר אבי, עמ' מד, הוצאת אורגאני גד יאנה, נתניה, תשס"ד (2004).
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שבהלוואה צריך עדים, ובעני רק עמך, ללא אדם אחר עמהם.
'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' - שצריך להרגיש שהעניות היא 'עמך' ואתה מתאווה לפרוסת לחם, ואין לך להשביע את רעבונך, ואז תרגיש את צער העני. או 'את העני עמך' - רוצה לומר: תראה את הילדים שהם 'עמך' - כלומר ילדיך, שהם נחשבים עניים, כי אין להם משלהם כלום והם תלויים בך, ככה העניים אין להם כלום משלהם, והם עיניהם תלויות בעשירים שיתנו להם. וחוץ מדרכנו, פירשו זיכרונם לברכה: כי אם אדם מלווה כסף לחברו, צריך להיות מעשה ההלוואה לפני עדים, שלא יעלה בדעתו לכפור, וכן שלא יכפור בפועל. ובצדקה צריך להיות להפך, צריך לתת בסתר, ככתוב: 'מתן בסתר יכפה אף'. וזהו פירוש הכתוב: 'אם כסף תלוה את עמי' - צריך להיות 'עמי' - מישהו שיעיד על כך. אבל 'את העני' - כשאתה נותן צדקה לעני, יהיה 'עמך' בלבד, כלומר אתה והעני ולא אדם אחר עמכם.
חסד ורחמים, ויאמר אבי, עמ' כו, הוצאת אורגאני גד יאנה, נתניה, תשס"ד (2004).
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שחותמים במידת הצדקה, ואינה צריכה לחתימה תורה תפילה.
'יכול בכולם חותמים? תלמוד לומר: 'והיה ברכה' - בך חותמים ולא בהם. זהו שאומרים: 'ברוך אתה ה' מגן אברהם' - ולכאורה מה אכפת לו לאברהם, אם בכולם חותמים? ומה חסר לו? אבל הכוונה כפי מה שאמרנו כידוע כי מידת אברהם היא מידת החסד והצדקה, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שהיה לו פונדק על אם הדרך פתוח לארבע רוחות העולם, והיה כל הרעב בא ואוכל, ובזה החזיר הרבה אנשים בתשובה וגייר כמה אנשים ונשים. ויצחק שנעקד על גבי המזבח הוא מידת העבודה, שהיא הקרבנות, וכנגדה בזמן שאין בית המקדש קיים - התפילה. ויעקב, הוא מידת התורה, כמו שאמרו על הפסוק: 'ויעקב איש תם יושב אהלים' - שהיה יושב ולומד תורה בבית מדרשו של שם ועבר. וכמו שאמרנו, שבימינו שאנחנו על סף הגאולה, היא תבוא רק על ידי הצדקה, כמו שכתוב: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה', ולא תאמר שבזמן החתימה - כלומר זמן הגאולה, צריך להיות כולם, הצדקה, התפילה והתורה ואז תבוא הגאולה. לכן אמר לו: כי בחתימה - כלומר בזמן הגאולה, אין צריך שיהיו כולם יחד, אלא 'בך חותמים' - כלומר במידת הצדקה שהיא כנגד אברהם אבינו, בה חותמים, בה תבוא הגאולה.
חסד ורחמים, ויאמר אבי, עמ' כז-כח, הוצאת אורגאני גד יאנה, נתניה, תשס"ד (2004).
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שלא יהיה בחזקת 'אם בגפו יבוא' כדי שיצאו כולם עמו.
'אם בגפו יבוא, בגפו יצא' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שכאשר ישראל יהיו באחדות אחת, אוהבים איש את רעהו בלב ונפש, ומקנאים זה לטובת זה, אז נחשבים לגוף אחד, וכל מה שמקיים אחד כאילו קיימו כולם. וזהו פירוש הכתוב: 'אם בגפו יבוא' - שאינו מקנא, רק לכבוד עצמו, ולא אכפת לו על חברו, אז 'בגפו יצא'. אבל 'אם בעל אשה הוא' - זאת אומרת שחושב עצמו עם חברו כמו איש ואשתו, שהוא חצי הגוף וחברו חצי הגוף, ומצטער גם על חברו, אז 'ויצאה אשתו עמו' - זאת אומרת גם מעשה אשתו, דהיינו חברו, כאילו עשאם הוא בעצמו, ויצאו כולם עמו.
חסד ורחמים, ויאמר אבי, עמ' לח-לט, הוצאת אורגאני גד יאנה, נתניה, תשס"ד (2004).
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד מעלת תענית הדיבור בתיקון השובבי"ם.
הימים האלה מפרשת שמות עד תצווה, שראשי התיבות שלהם שובבי"ם ת"ת, הם מסוגלים לתקן עוונות נעורים ועוון הקרי כנזכר בדברי בעלי המוסר. ואשריו לאדם שיוכל להתענות בהם כפי כוחו שהם תיקון גדול. ואבי מורי, זיכרונו לברכה, היה מתענה בהם כל ערב שבת קודש. ושמעתי כי בפרשת משפטים היו איזה אנשים צמים מיום ראשון עד יום ששי בערב, ומתפללים ערבית של שבת מוקדם ואוכלים. אבל בזמננו הגופות נחלשו מאוד, ובפרט למתענים שבוע שלם, יום ולילה, ואולי אדם יסתכן ויצא שכרו בהפסדו, ולכן תקנו לנו רבותינו זיכרונם לברכה תענית הדיבור בימים האלה.
ורבינו אלימלך מליז'נסק, זכותו יגן עלינו אמן, אמר: כי קריאת שלוש פעמים ספר 'תהלים' בלי הפסק, נחשב כתענית הפסקה משבת לשבת. ולכן ביום שעושים תענית דיבור, קוראים שלוש פעמים רצופות תהלים. ואותה הפסקה, אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שנחשבת לשמונים וחמש אלף ושש מאות תעניות. וזה התענית דיבור של הצבור יפה מתענית הרגיל, כי תענית הרגיל קשה לגוף וגם לנשמה, כי לפעמים אדם ביום צום מדבר לשון הרע ורכילות או מדבר בבית הכנסת, אבל תענית הדיבור הוא יפה לגוף, שהוא אוכל ומתענג כפי מה שרוצה, וגם תענוג לנשמה, שהוא שותק ואינו יכול לדבר שום מילה, רק קורא תהלים וגם איזה תיקונים אחרים, שסידר אותו בטוב טעם ודעת, מורנו הרב יצחק אלפייה, זכר צדיק לברכה, בספר מיוחד לזה, ונקרא 'ספר היחיאלי'. והשתיקה לגוף היא טובה מאוד.
חסד ורחמים, ויאמר אבי, עמ' כט-ל, הוצאת אורגאני גד יאנה, נתניה, תשס"ד (2004).