חכם ששון שנדוך

תק"ז - ו' טבת תק"ץ      

1 8 3 0 - 1 7 4 7      

חכם ששון שנדוך

מקצת שבחו

חכם ששון שנדוך, שנודע גם כחכם ששון עג'מי או בכינויו הרש"ם, נולד לאמו פרחה ולאביו מרדכי בשנת תק"ז (1747) בבגדאד. על ילדותו ידוע מעט מאוד. בשנת תקכ"ב (1762), בהיותו בן 15, התלווה לשני רבנים, שהגיעו מארץ ישראל להשתטח על קברו יהושע בן יהוצדק כהן גדול. הרש"ם כותב כי יהושע בן יהוצדק, התגלה אליו על הקבר, והבטיח לו שיהיה מושל בבגדאד. מאז ליוו את חייו מעשי ניסים, רפואות וישועות, שעמדו לקהילה היהודית בבגדאד כמגן כנגד רדיפות.
חכם ששון שנדוך היה מקובל ונערץ גם בקרב לא יהודים בבגדאד. כינויו 'עג'מי' (פרסי), ניתן לו לאחר שריפא את בנו של אחד משרי בגדאד הערבים. כאות תודה קיבל לבוש יקר עם פסים בסגנון פרסי.
בשנת תקע"ב (1812) התמנה חכם ששון שנדוך כממונה על הכתובות והקידושין בבגדאד. למעשה ליווה אדם מלידתו ועד קבורתו, שכן שימש מוהל, רב מקדש ואחראי על הקבורה. 
חכם ששון שנדוך היה בעל קול ערב במיוחד, ושימש כחזן בבית הכנסת הגדול בבגדאד. החכם חיבר פיוטים רבים, חלקם מושרים עד היום בקהילות יהודי עיראק. בזמן בצורת קשה, שפקדה את עיראק, עלה לתיבה כשליח ציבור. גשמי ברכה החלו לרדת, כשהחל להתפלל את תיקון הגשם. 
חכם ששון שנדוך היה גם אומן, שנודע בכישרונו לכתיבה תמה. החכם כתב על גרגר חיטה את הפסוק 'ארץ חיטה ושעורה...'. בכישרונו השתמש כדי לבנות דגמים לימודיים של המקדש ושל המשכן. חכם ששון היה זה שעיצב את הפרוכת של בית הכנסת הגדול בבגדאד בדוגמת תבנית המקדש וחלוקת הארץ לנחלות שבספר יחזקאל. הפרוכת שימשה בשמיני עצרת בלבד. 
חכם ששון שנדוך כתב חיבורים רבים. לא כל כתביו שרדו. בין ספריו הנמצאים בידינו היום: 'מזמור לאסף' - דינים על התפילה, דרושים ופיוטים; 'דבר בעתו' - דינים, דרושים ופיוטים למועדי השנה, שבת, ראש חודש וחגים; 'אמרי ששון' -;ספר מוסר; 'תהילה לדוד' - פירוש על פרק קמ"ה בתהלים על פי הקבלה, דרשות ופיוטים.
חכם ששון עג'מי שנדוך נפטר בו' טבת תק"ץ (1830) ונקבר בבגדאד.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מפרש 'בנפול אויבך' שאין לשמוח שנכשל אדם בעבירה
הנה מצינו שהקב"ה מצטער על איבודם של רשעים ...ואם כן איך האדם שמח בתקלת חברו וכל שכן בתקלת חברו באיזה עבירה. וכן היו מתפללים קודם שיכנסו לבית המדרש 'שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי' - שזה עוון פלילי, שהוא שמח במה שהקדוש ברוך הוא מצטער עליו כביכול.
אלא כשרואה חברו, אינו נוהג בדרך טובה, צריך שיתעצב ויצטער ויתפלל עליו להחזירו למוטב. שהיאך ישמח במה שהשכינה מצטערת עליו.
לזה רמז 'בנפול אויבך אל תשמח, ובהיכשלו' איזה דבר שאנו הגון 'אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיני', שאיך אתה שמח במה שהוא רע בעיני ה' ומצטער בו, חס ושלום. אם כן, אף אתה צריך להצטער בו ותראהו רע בעיניך הדבר הזה, ותתעצב ותתפלל, כדי שלא יפול ויכשל.
תהלה לדוד, שומר ה' את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד, סימן ה', עמ' רכ"ט-ר"ל, חמו"ל, ירושלים, תשנ"ט 1999
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' שהלומד תורה בלא מידות טובות יוצא ריקם מן העולם.
מי שיש בידו תורה ואין בו דרך ארץ - אין תורתו כלום. ומי שיש בידו דרך ארץ בלא תורה - הלא הוא טוב ממנו, וישתווה לבעל התורה...
המשל לזה כמו הדלעות שדולים בה מים מן הבור - אם יוריד הדלעת כמה פעמים למטה, לא תוציא מים מן הבור, מפני שהיא קלה וצפה. אבל כשתניח בה אבן להכבידה, מיד יורדת ומעלה מים.
כך התורה היא המים. והדלעת הדולה בה מים היא האדם. וכל עוד שאין בו מידות טובות ודרך ארץ הוא קל וצף על פני המים ויצא ריקם מן העולם, כמו הדלעת שתצא בלא מים. אבל על ידי המידות טובות ודרך ארץ, מכבידה ומוציאה מים הרומז לתורה.
קול ששון, פרק י"ד – דרך ארץ, עמ' קט"ו, חמו"ל, ירושלים, תשמ"ד, 1984
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' שיעשה ליתומים ולאלמנות הפרש ברחמים גדולים.
חייב אדם ליזהר ביתומים ואלמנות אפילו הם עשירים גדולים. והמקניטן או מכעיסן או מדאיבן עובר ב'לא תעשה', וכל שכן המקללן. אבל אם עינה אותם - ללמדם תורה או אומנות או דרך ישרה, הרי זה מותר. וגם שהמקניט והמכעיס או המקלל לכל אחד ואחד מישראל עובר ב'לאו', אבל יתומים ואלמנות בשני לאווין - 'לאו' של כל ישראל ו'לאו' שלהם. ואף על פי כן, לא ינהג בהם מנהג כל אדם, ויעשה להם הפרש, וברחמים גדולים - אחד יתום מאב, ואחד יתום מאם. ומה שאמרו אין יתום אלא יתום מאמו כמה שנאמר 'ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה' - ראשי תיבות יתום, הכוונה יותר יוכר היתמות מהאם יותר מהאב. ועד אימתי נקראים יתומים לעניין זה - עד שלא יהיו צריכים לאדם ליסמך עליו, אלא יעשו צרכיהם לעצמן כשאר כל הגדולים.
מזמור לאסף, יום ראשון מוסר, דף קכ"ח עמ' ב', ליוורנו, תרכ"ד 1864
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מבאר המנהג לכסות הראש בפני הגדולים, ולגלותו מחוץ למחנה.
משל למלך שהיו לו עבדים וציווה אותם, שיניחו סודר על ראשיהם, בלכתם לפני השרים והיועצים והחכמים, ולא יראה מצחם - מפני שהסודר על ראשיהם וכיסוי מצחם הוא מורה על ההכנעה... כך הדבר בעבדי המלך כדי שילמדו מוסר מן החכמים ומן היועצים.
ולמלך יש לו מלחמה על מחנות אחרים, ויושבים אנשי מלחמתו וחכמיו ויועציו מול מחנות השונאים, זה כנגד זה. והמלך קרא לעבדיו וציווה אותם - כשתלכו לפני מחנה השונאים, תסירו הסודר מעל ראשיכם, ותלכו כמו אבירי לב והעזים - שהסודר שעל הראש מורה הכנעה, והיא היזק לנו כנגד השונאים - שמורה על החלישות, ואז יתגברו ויתאמץ לבם בזה ...ובחזרתכם למחנה שלנו תכף תשימו הסודר על ראשיכם ותלכו בהכנעה לפני החכמים והיועצים, וכן על זו הדרך תעשו תמיד...
כך הדבר הזה שהקב"ה ציוונו ללכת בסודר על מצחנו וראשינו והיא מסווה הבושה על פנינו בלכתנו לפני החכמים והנבונים והמוכיחים וכשיהיה זה המסווה על פנינו אנחנו מקבלים התוכחות ותמיד אנחנו מוכנעים לפניהם ולמאמרם.
קול ששון, פרק ל"ג – הבושה והעזות, עמ' ר"י-רי"א, חמו"ל, ירושלים, תשמ"ד, 1984
האזנה