חכם יעקב שאול אלישר

תקע"ז - כ"ה תמוז תרס"ו      

1 9 0 6 - 1 8 1 7      

חכם יעקב שאול אלישר

מקצת שבחו

חכם יעקב שאול אלישר נולד בשנת תקע"ז (1817) לאמו ולאביו הרב אליעזר ירוחם אלישר בצפת. אביו, ראש השוחטים והבודקים בעיר, שימש גם כדיין וכחזן בקהילת יוצאי קושטא בעיר. 
בשנת תקפ"ד (1824), והוא בן שבע, מת עליו אביו. אמו שסבלה מעוני ומחסור, נאלצה למכור את ביתה ומטלטליה, ופרנסה את בנה יחידה מתפירה. 
בשנת תקפ"ח (1828), נישאה אמו לחכם בנימין מרדכי נבון, ראש אבות בתי הדין בירושלים, שאימץ את חכם יעקב שאול אלישר, והיה לו לאב, למורה ולרב. כאשר הגיע לגיל בר מצווה, חכם יעקב שאול אלישר, כבר נחשב לעילוי בתורה, אך את פרנסתו מצא במסחר.
בשנת תקצ"ב (1832), והוא בן חמש עשרה, נשא לאישה, נערה יתומה כמותו. בבית חכם נבון נולדו להם בתו הבכורה ושני בניו (מאוחר יותר נולד להם בן נוסף). 
בשנת תרי"ג (1853) הוסמך לדיין ומורה הוראה על ידי רבני ירושלים, ונשלח כשליח הקהילה הספרדית בירושלים, כשליח דרבנן לקהילות היהודיות בעולם. בשנת 1855 (תרט"ו), שלחוהו רבני ירושלים לאלכסנדריה, לבטל את החלטת הקהילה, שלא לקבל עוד שלוחי דרבנן מארץ ישראל. חכם יעקב שאול אלישר, הצליח לבטל את החלטה, והתבקש להישאר באלכסנדריה כרב העיר, אלא שחכם יעקב שאול אלישר, סירב להצעה.
בשנת תרכ"ט (1869) נתמנה כראש אב בית הדין בירושלים, במקום חכם אברהם אשכנזי שנתקבל למשרת הראשון לציון. בשנת תרנ"ג, (1893) לאחר פטירת זקן רבני ירושלים, חכם רפאל מאיר פאניז'ל, עלה חכם יעקב שאול אלישר על כסא הרבנות כראשון לציון. 
חכם יעקב שאול אלישר כיהן כראשון לציון 13 שנה, עד לפטירתו בכ"ה תמוז תרס"ו (1906). חכם יעקב שאול אלישר נקבר בבית הקברות בהר הזיתים. ארבע שנים לאחר מותו, בשנת תר"ע (1910), בנו חכם ניסים אלישר, הקים את שכונת 'גבעת שאול' על שמו בירושלים.
חכם יעקב שאול אלישר חיבר ספרים רבים, ביניהם ספרי דרשות - אי"ש אמונים, דרך אי"ש, דברי אי"ש, עולת אי"ש; וספרי שאלות ותשובות - שמחה לאי"ש, מעשה אי"ש, שא"ל האיש ופני חמ"א (עם חידושי בנו); ספר בני בנימין וקרב אי"ש - השלמות וחידושים על ספר אביו שגידלו, וכן ספרים נוספים ופיוטים.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מפרש אף שעוונות בידם, ע"י שעושים צדקה, יש להם דין בנים.
'אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת' - שהכוונה אשרי מי ששומר המשפט, להורות שיש לנו דין בנים, ואיך יהיה זה? ע"י שעושה צדקה בכל עת דייקא. אפילו בעת, שאין עושים רצונו של מקום, דהיינו - שיש להם עוונות, אפילו הכי ע"י הצדקה מוכח שיש לנו דין בנים. ...
ועל פי זה יובן כוונת רבנינו זכרם לברכה - 'גדולה צדקה שמקרבת הגאולה', שנאמר 'שמרו משפט ועשו צדקה'. ומקשים שמהפסוק נראה שצריך שניהם - משפט וצדקה, ואיך דרש רבי יהודה - גדולה צדקה לבד?! אבל עם האמור, עולה יפה - שכוונת הפסוק הוא 'שמרו המשפט' - שיש להם דין בנים, ואיך יהיה דבר זה? - 'ועשו צדקה' ואז תקובל התשובה - 'וקרובה ישועתי לבוא'.
ספר איש אמונים, דרשות על חגי ישראל ומועדיו , דרוש ג' לשבת תשובה, דף פ"ו. ירושלים, דפוס צוקערמאן, תרמ"ח 1888
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שעיקר הפירוד יבוא מסיבת עבירות שבין אדם לחברו.
שעיקר הפירוד בוא יבוא מסיבת עבירות שבין אדם לחברו.
ספר כבוד לאי"ש- דרושים, דרוש א' להספד, דף יא'. ירושלים, דפוס צוקערמאן, תר"ע, 1910
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מורה לנהוג בעזה כבישראל רק אם מניינה הראשון מבני הארץ.
ידוע לנו בבירור מפי הקבלה ומפי ספרים, שעזה היה בה יישוב בני ישראל זמן רב. וזה שישים שנה, 'ואת היותרת', שנתבטל היישוב, מסיבת הגלות המר, ולא יכלו עם בני ישראל לסבול הגלות, והוכרחו לצאת, וקבעו דירה, רוב בני העיר בעיר הקודש חברון, תיבנה ותיכונן, והניחו בית הכנסת חרב ושמם, ובית קברות מאין יושב, רק גויים וערלים ותו לא.
והנה 'בעתה' נתעוררו אחינו בני ישראל, ספרדים ואשכנזים, לקבוע דירה בעזה הנזכרת, ועשו בית להתפלל שם, ונתקבצו מניין עשרה מישראל והותר, והוליכו שם ספר תורה, ומתפללים שם בעשרה, והגיע עתה חג הפסח הקדוש, ונסתפקו - אם יעשו אחד יום טוב לבד כבני ארץ ישראל או יעשו שני ימים טובים כמנהג רוב העולם...
ואם כן הוא הדין לנידון שלנו - אם העשרה הראשונים היו מבני ארץ ישראל, ינהגו כמנהג ארץ ישראל, ויעשו יום אחד של יום טוב לבד, ואם העשרה הראשונים, היו מחו"ל שקבעו דירתם שם, ינהגו כמנהג המקום שיצאו משם, וכל הבאים אחריהם, יהיו נגררים אחריהם, אפילו הם מאה.
ספר שמחה לאי"ש- שו"ת, חלק אורח חיים, סימן ה', דף ח'. ירושלים, דפוס צוקערמאן, תרנ"ג, 1883
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מפרש שהשלום הוא תנאי להשראת השכינה ולבניית המקדש.
'אם את הדבר הזה תעשה, וציווך א-לוהים, ויכולת עמוד, וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום' -
'אם את הדבר הזה תעשה' - דהיינו, שתרצה לחזור בתשובה, ועל ידי זה תרצה 'וציווך אלוהים' - לשון צוותא, שתהא השראת שכינה, ועל ידי זה 'כל העם על מקומו', דהיינו - אל מקום המזבח, הוא שיבנה בית קודשנו, בעזרת ה' יתברך.
צריך תנאי אחד שהוא העיקר - שיהיו כולם יחד באחווה: ספרדי עם ספרדי, ספרדי עם אשכנזי, אשכנזי עם אשכנזי, עם מערבי, כולם כאחד... צריך תנאי אחד, דהיינו - 'בשלום'. ואז נזכה לביאת גואלנו במהרה בימינו. וכמאמר התנא: 'לא מצאנו כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום'.
ספר דברי אי"ש- דרשות , נאום הכתרת המחבר למשרת הראשון לציון, ע' 242. ירושלים, הוצאת מכון בני יששכר, תשנ"ז, 1997
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מורה שלא לשנות המנהג, אלא באנוס, שלא יאמרו לשון הרע.
שמעתי ותרגז בטני, כי אחדים מבני הדור החדש, אדיר חפצם, לבטל ולהשבית זכר איזה מנהגים, וחוקים ישרים, ותורת אמת, אשר הציבו לנו רבנינו זכרם לברכה. ...
אל נא תשלחו יד במנהג קדום לכל בית ישראל. אל תהינו לעלות לפרוץ גדר וגבול עולם, אשר גבלו ראשונים. הגדרים והמנהגים הנוסדים ע"י הראשונים כמלאכים, שכל רז לא נעלם מהם. ואם כל אחד ואחד יעשה כחפצו באיזה מנהג, הנראה בעיניו, שהוא דבר פשוט, או כי יחשוב, שלא נעשה כי אם למקומו ולשעתו, אזי חלילה יעקרו כל נטוע ויחבלו כרם ה' צבאות. ...
אך בזאת, בעניין חליצת המנעלים הפנימים, אם יש להם מנעלים חיצוניים, והוא זקן או חולה וחלוש כוח, ואינו יכול לחלצם, ונמנע מלעלות לדוכן, ויאמרו עליו שהוא בן גרושה ובן חלוצה, יש להתיר לו לעלות לדוכן בלי חליצתם.
שו"ת שאל האי"ש ופני חמ"א, חלק או"ח, סימן א'. ירושלים, דפוס צוקערמאן, תרס"ו 1906