חכם חיים מרדכי לבטון

תק"מ - כ' סיון תרכ"ט      

1 8 6 9 - 1 7 8 0      

חכם חיים מרדכי לבטון

מקצת שבחו

חכם חיים מרדכי לבטון נולד לאמו ולאביו חכם חלפון בשנת תק"מ (1780) בארם צובא, היא חאלב שבסוריה. 
בשנת תרי"ח (1858) התמנה לרבה הראשי של חאלב. במשרה זו כיהן עד יום פטירתו.
חכם חיים מרדכי לבטון נשא אשה ונולדו להם שלושה בנים. אשתו נפטרה כשהיה כבן שבעים, ואז התחתן בשנית עם אשה צעירה, ונולדה להם בת אחת. התלבטותו לגבי חתונה שניה בגיל מבוגר מופיעה בתשובות ההלכתיות שכתב. חכם עובדיה הדאיה, ואביו, חכם שלום הדאיה, מצאצאי חכם חיים לבטון.
חכם חיים מרדכי לבטון נפטר ביום כ' סיוון תרכ"ט (1869), בהיותו כבן שמונים ותשע, ונקבר בחאלב.
חיבוריו נדפסו בספר הדרשות 'בן יאיר' ובספר השאלות והתשובות 'נוכח השולחן', המאגד שאלות שנסתפק בהן המחבר בעצמו וחידושי תורה על ספרי הראשונים. חיבורים אחרים נמצאים עדיין בכתב יד.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מבאר קושיית רבי יוחנן: 'גמולו ישלם לו' - שמשמעו בעל כורחו.
'אמר רבי יוחנן: מהו שכתוב 'מלווה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו'? - אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול, עבד לווה לאיש מלווה.
שיש לדקדק, מהיכן נשמע לו לרבי יוחנן כך? אמור שפירש המקרא: מלווה ה' לחונן דל - ולפי מה שהקדמנו - נוח, שרבי יוחנן קשה לו מה שכתוב: 'וגמולו ישלם לו' - שהיה לו לומר: 'וגמולו ישיב לו', כפי דרך המקרא בכל מקום, וזהו מה שאמר: מהו שכתוב 'מלווה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו' - שישלם משמע - בעל כורחו, ועל זה שאמר ש'אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו', שמזה שכתוב: 'ישלם' - משמע בעל כורחו, ואם כן פשוט שפירוש תחילת המקרא הוא כך: שמלווה לה' חונן דל, ומה שאמר הכתוב: 'ישלם' - שהוא בעל כורחו, ומשום 'עבד לווה' - ואם כן בוא וראה כמה גדול כוחה של צדקה.
בן יאיר, דרוש י"ד, פרשת בהר, עמ' קצ"ח, הוצאת מדרש עובדיה, ירושלים, תשס"א (2001)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' פוסק לקרוא עם הארץ לתורה, שהשתנה המנהג מימי התלמוד.
כתב מרן: וכתב רבינו שקטן צריך שידע לקרות, שאם לא כן, אין קורין אותו לקרות בתורה, וכדברי הרא"ש זיכרונו לברכה. עד כאן. הנה נראה בדעת מרן, שדייק מדברים אלו שדעת רבינו היא כדעת הרא"ש, שהוא מכת האוסרים לקרות עם הארץ לתורה.
אבל אנוכי, איש צעיר, עמדתי על דברים אלו, שמי הכריחו למרן לומר שדעת רבינו כדעת הרא"ש?! - הרי יש לומר שרבינו הוא מכת המתירים, שלא כדעת הרא"ש, ומה שכתב שאנו רוצים קטן היודע לקרות, הוא משום שבימי חכמי התלמוד לא היה השליח ציבור קורא כי אם העולה הוא קורא, ולכך אנו צריכים שידע לקרות, שאם לא כך איך יקרא?!
ורבינו, זיכרונו לברכה, לא הזכיר המנהג שנהגו שהשליח ציבור קורא, ואם כן, ש לומר, שעכשיו, בזמן הזה, שהנהיגו שהשליח ציבור קורא, גם כך אפילו שאינו יודע לקרות - מותר ששומע כעונה, וכדעת החולקים על הרא"ש זיכרונו לברכה, שהם סוברים שמותר לקרות עם הארץ לתורה.
נוכח השולחן, אורח חיים, סימן א'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שרואה אדם כשר שבאו לו ייסורים, ידע שבעוון הדור לקה.
ולעניות דעתי אל זה כיוונו רבנינו זיכרונם לברכה באומרם 'החושד בכשרים לוקה בגופו' - שלכאורה יש להפליא, שמה ראו על ככה לענוש לחושד בכשרים שילקה בגופו, ומה היא מידה כנגד מידה?
האמנם, על פי זה יתבאר, דהיינו שכיוונו באומרם כל החושד בכשרים - דהיינו שאם רואה אדם כשר שבאו לו ייסורים בעוון הדור לא די שאינו שב ומתחרט באומרו בשלי הצער הזה, אלא אדרבה הוא חושד בצדיק אשר נלקה, ואמור יאמר כי עוונותיו גרמו כל אלה, לכן הענישוהו שנלקה בגופו, כמו שחשדו לצדיק על שלקה בגופו כן הוא גם כן נלקה בגופו, והווי מידה כנגד מידה ממש, וקיים לנו.
בן יאיר, דרוש י"ט, עמ' רנ"ב, הוצאת מדרש עובדיה, ירושלים, תשס"א (2001)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' פוסק לפרנס עניי גויים גם כשאינם מתפרנסים עם ישראל.
'מפרנסים ומכסים עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום'. עד כאן. ומה שכתב רבינו 'עם' לכאורה שדווקא עם עניי ישראל, אבל אם היו לבדם - אין מפרנסים, לכאורה מדברי רש"י, שכתב עיין מה שפירש בגמרא: וקוברים מתי נכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום, וכתב רש"י: 'אם מצאום הרוגים עם ישראל' - משמע שאנו צריכים - עם מתי ישראל. גם בפרנסה הדין כן.
אך הר"ן (רבינו ניסים גירוני), זיכרונו לברכה, כתב על דברי רש"י, שלאו דווקא, נקט שהוא הדין כשמצאו מתי גוים לבד - מתעסקים בהם מפני דרכי שלום, והביא ראיה לזה מירושלמי, שלא שנו 'עם' בכל אלו כלל. עיין שם. ואם כן לומדים מכאן ש'עם' שנשנית בברייתא, לאו בדווקא היא, ומפרנסים עניי גויים לבדם מפני דרכי שלום, וכמו שכתב בירושלמי, וכמו שכתב הר"ן.
נוכח השולחן חלק יורה דעה סימן י"א
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מתיר לישא אישה שאינה בת בנים לזקן הטרוד כדי שילמד תורה.
שאלוני רעיוני על תלמיד חכם זקן, והוא בן שבעים שנה, שמתה אשתו, ולו ממנה בנים זכרים דווקא, והם הולידו בנים ובנות, ה' עליהם יחיו, והתלמיד חכם הנזכר רוצה לקחת לו אשה, כאשר הזהירנו רבותינו זיכרונם לברכה - שאסור לאדם לעמוד בלא אשה, אם מותר לישא אשה, שאינה בת בנים, ודיו שמצלת אותו מן החטא, או נאמר שאסור - כיוון שלא היה לו מאשתו הראשונה זכר ונקבה, הגם שבניו הולידו זכרים ונקבות.
זה וודאי פשוט לי, שלכתחילה מצווה מוטלת עליו לקיים מאמרם זיכרונם לברכה, שדרשו על פסוק: 'ולערב אל תנח ידיך' - שיוליד בנים בזקנותו, אך שבא לשאול אותי מה שאמר עכשיו שגדלו הילדים, ולא נוח לסבול צער של תינוקות - האם עושה איסור בקחתו את אשה זקנה שאינה ראויה לבנים? ...
נראה לעניות דעתי שאם התלמיד חכם דחוקה לו השעה, והוא טרוד במזונותיו אם ישא אשה בת בנים ואינו יכול לעסוק בתורה, יש לומר שמותר לישא אשה שאינה בת בנים, כדי לעסוק בתורה. וצריך להתיישב בדבר זה. הכלל העולה לעניין הדין, שלדעת כל העולם, שחייב התלמיד חכם זה הזקן לישא אשה בת בנים, כדי לקיים מצוות פרו ורבו כמבואר למעלה, כנראה לעניות דעתי הפעוט.
נוכח השולחן חלק אבן העזר סימן י'